עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מיהו חבר קיבוץ? ככל שמדובר בתרומה לחיי החברה והתרבות, קשה למצוא הבדל בין חבר קיבוץ לתושב ההרחבה

מיהו חבר קיבוץ? ככל שמדובר בתרומה לחיי החברה והתרבות, קשה למצוא הבדל בין חבר קיבוץ לתושב ההרחבה

מאת יזהר בן-נחום – 5.11.2008

 

בכל פעם זה קורה לי מחדש. אני פוגש מישהו מקיבוץ אחר וכרגיל, אנחנו שואלים זה את זה: "נו, איך אצלכם בקיבוץ בזמן האחרון?" "נהדר", אני עונה תמיד. "פשוט נהדר. הקיבוץ מלא משפחות צעירות. כל הדשאים מלאים בילדים משחקים. מגרש המשחקים שוקק חיים ואני, כרכז תרבות, לא יכול לבקש יותר מזה. יש מי שיארגן פעילויות, שיופיע, ישיר, ירקוד, יסדר לפני ואחרי והכל בהתנדבות, אחרי יום עבודה ארוך." "כן", משיב לי בן שיחי, "אבל הם לא חברי קיבוץ. בקיבוץ שלי החלטנו שאין דבר כזה תושבים. כולם מתקבלים לחברות מלאה בקיבוץ, בעצמאות כלכלית, כמובן. גם את הבית הם בונים בעצמם ועל חשבונם".

 

 ואני שובר את הראש ומנסה להבין מה בעצם נשאר מ"החברות המלאה" הזו, שמצדיק את התואר. לעזרתי בא ערוץ שתיים, עם התוכנית "בעירום מלא". אחרי שצפיתי בשתי תוכניות הבנתי את הטריק. הרי אנחנו נותנים לדברים שמות. אנחנו מחליטים למה לקרוא "עירום מלא" ולמה לקרוא "חברות מלאה". יש לכם בעיה עם זה? ממש לא. גם מהפכת אוקטובר פרצה בנובמבר, אז בגלל פרט שולי כזה מישהו דורש לשנות לה את השם?

 

אז בבית קמה, נכון להיום, אין "חברות מלאה" שהיא ריקה. יש "חברי קיבוץ". חלק מהם אני לא רואה במשך חודשים. לחדר האוכל הם לא באים, למה מי הם? עובדי מפעל "קמהדע"? לערבי תרבות וחגים הם לא באים, כי זה ממילא רק לילדים ולהם כבר אין ילדים, אז איפה בדיוק אני אמור להיתקל בהם? את התושבים/דיירים/משתכנים אני דווקא פוגש לעתים קרובות. נגיד, למשל, שחבר קיבוץ היה אמור לצלם את נופי הקיבוץ עבור מסיבת סוכות ונגיד, למשל, שברגע האחרון הוא מצלצל אלי ומתברר שלא באשמתו, ממש לא באשמתו, הוא לא יכול לקיים את הבטחתו. מה עושים? פונים לתושב. התושב מתגייס מייד לעזור, לוקח מצלמה ויוצא למשימה. תושב אחר מכין מהתמונות מצגת. קריינים לחג? מה הבעיה? רקדניות לשבועות? בשמחה!

 

והנה מתקרב חג השישים. חג השישים של מי? של כולנו, נכון? תלינו מודעות על כל הלוחות. הזמנו את כל המעוניינים לבוא ולהצטרף לצוות. הגיעו ארבעה חברי קיבוץ, מתוכם שניים חברי ועדת תרבות. אבל תדאגו, הגיעו גם חמישה תושבים. מלאים או ריקים? לא שאלתי אותם. העיקר שהם מוכנים לתת יד. הרי בית קמה שלהם בת שישים. טוב, אולי לא כולם ראו את המודעות. אולי לא הבינו, אבל לפחות חבר קיבוץ אחד, חבר טוב שלי, קרא והבין. לא, לישיבה הוא לא הגיע, אבל הצעה דווקא היתה לו: לעשות לכבוד חג השישים טיול לחברי הקיבוץ. מה? רק בגלל שכל האנשים האלה באו לגור פה כבר אי אפשר לעשות שום דבר בשבילנו, החברים?

 

האמת היא שעשינו השנה טיול לחברי קיבוץ – אוטובוס, מסעדה, מערת הנטיפים, הדרכה – סידרנו הכל. הגיעו 27 חברים. לפני שבועיים יצאו 20 משפחות מבית קמה לטיול באזור ירושלים. 20 משפחות זה אומר יותר מ-80 נפש. הקיבוץ והקהילה לא השקיעו אגורה – לא בהסעה, לא בכלכלה ולא בהדרכה. כל היוצאים לטיול באו במכוניות פרטיות והביאו אוכל מהבית. את הארגון, בחירת המסלול וההדרכה עשתה תושבת, שלא קיבלה אפילו חצי שעת עבודה מהקופה הציבורית. אז מה בעצם הסיפור פה? אם ממילא כל אחד בא עם המכונית שלו והאוכל שלו, בשביל מה הם היו צריכים את הטיול הזה? למה הם חזרו כל כך מרוצים ומלאי מחמאות על היוזמה והבטיחו לבוא גם בפעמים הבאות? מה היה שם שהם לא יכולים לעשות לבד, כל משפחה בזמנה החופשי? אני חושב שאני יודע את התשובה. הם באו וימשיכו לבוא כי הם רוצים משהו שחלק מחברי הקיבוץ כבר מואסים בו – חברות. לא "חברות מלאה", פשוט חברות.

 

למאמרים של יזהר בן-נחום

נכתב בתאריך
5/11/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו