עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בחזרה למארקס - קארל מארקס גילה כבר במאה ה-19 את סתירת היסוד של הקפיטליזם המובילה אותו למשברים אחת לכמה עשורים. על הסיבות למשבר הנוכחי ועל הדרכים להיחלץ ממנו

בחזרה למארקס - קארל מארקס גילה כבר במאה ה-19 את סתירת היסוד של הקפיטליזם המובילה אותו למשברים אחת לכמה עשורים. על הסיבות למשבר הנוכחי ועל הדרכים להיחלץ ממנו

מאת אורי יזהר – 26.10.2008

 

קארל מארקס מקובל כיום באוניברסיטאות בארץ ובעולם המערבי כאחד מאבות הסוציולוגיה וכתביו הסוציולוגיים וההיסטוריים נלמדים בהן. אבל מארקס הכלכלן, שניתח ביסודיות בספרו "הקפיטל" את המבנה והתפקוד של המערכת הקפיטליסטית אינו נלמד במחלקות לכלכלה. ואם מארקס כבר מוזכר בהן הרי זה בדרך כלל בלגלוג בנוסח "מה, גם הוא בכלכלנים?".

 

נכון שחלק מניתוחיו ואבחנותיו הכלכליים של מארקס התיישנו (בין היתר מפני שהקפיטליזם אימץ אסטרטגיות הנובעות מהם), אבל בניתוחו את המערכת הקפיטליסטית בת זמנו ניסח מארקס את נוסחת היסוד, הכלי האנליטי, להבנה מעמיקה של המשברים הכלכליים-פיננסיים המתחוללים אחת לכמה עשורים בכלכלה הקפיטליסטית. באמצעות כלים אלה ניתן להסביר גם את המשבר הנוכחי, אלא שהפרשנים הכלכליים למיניהם או שאינם מכירים את מארקס או שהם מתעלמים מניתוחיו ודבקים בכל מיני הסברים טכניים שטחיים ברוח הניאו ליברליזם.

 

א. הגורם היסודי למשברים

מארקס גרס כי הסתירה המבנית המרכזית בקפיטליזם היא בין האופן החברתי של ייצור הערכים הכלכליים לאופן הפרטי של ניכוסם. וזאת בשונה מהתפיסות המקובלות הגורסות שהניכוס הפרטי, מביא לשגשוג כללי. כלומר, כדי לייצר מוצר או שירות כלשהו במסגרת של כלכלת שוק  יש לקנות או להשיג מספקים שונים: אמצעי ייצור, הון חוזר, עבודה, חומרי גלם, ידע, שירותי תחבורה, תקשורת, מידע, וכד'. הייצור יוצר ביקוש לתשומות והיצע של תפוקות. על מנת שתישמר יציבות המחירים סך כל הביקושים צריך להיות שווה לסך כל ההיצעים. כאשר יש עודף ביקוש המחירים עולים וכאשר יש עודף היצע הם יורדים.

 

אם עודף הביקוש הוא ניכר, נוצרת אינפלציה. אם עודף ההיצעים הוא גדול יש לנו מצב של דפלציה – ירידת מחירים שמביאה גם לשיתוק רב או מועט של אמצעי יצור, כלומר משבר. משבר יכול להיות מוגבל לשוק מסוים, או להפוך למשבר כללי כמו בשנים 1929 – 1933 בארצות הברית כאשר התוצר הלאומי ירד פלאים ועשרות מיליונים של אמריקנים היו מובטלים ורעבים.

 

אחד מהאופנים של התגלות הסתירה בין ייצור חברתי לניכוס פרטי, לפי התיאוריה המרקסיסטית, הוא תופעת תת-הצריכה -  כאשר אנשי מעמד העובדים והמעמד הבינוני, שהם מרבית הציבור, אינם מסוגלים לשלם עבור כל ההיצע שבשוק מסוים או בשווקים כולם. כיצד זה קורה? כאשר הניכוס, התגמול הכספי שמקבל כל פעיל במערכות ייצור העושר החברתי, הוא פרטי, נוצר פוטנציאל של אי התאמה בין ביקוש להיצע, כלומר פוטנציאל למשבר. במילים אחרות, צבירת עושר אדירה בידי מעטים יוצרת פוטנציאל לחוסר איזון בין ביקוש להיצע. מדוע? כי כל גורם הפעיל בשוק לוקח כפי יכולתו ויכולתם של בעלי ההון והשולטים על ההון, כמו המנהלים הבכירים של המוסדות הפיננסיים, גדולה הרבה יותר מיכולתם של מרבית העובדים במשק.

 

במשבר הנוכחי ראינו זאת במשכורות העתק ובבונוסים השמנים של מנהלי הבנקים וחברות הפיננסים למיניהן באמריקה (וגם אצלנו). בחתירתם לרווחים גדלים והולכים ללא הפסקה, כדי "לעשות לביתם" וכדי להשיג את מתחריהם ולהיות המצליחים ביותר, הם "תיחמנו" ספקולציות על גבי ספקולציות. מצד שני, מיליונים של עובדים ואנשי דלת העם רצו גם הם להשתתף בחגיגת הצריכה הגדולה. הם לוו כספים מעל יכולת ההחזר שלהם, במקרה שלנו – לרכישת בתים (משכנתאות סאב פריים) וכאשר הם לא יכלו לשלם את המשכנתאות החל המשבר.

 

ב. הפיתרון המרקסיסטי-קיינסיאני

הפיתרון של המערכת הקפיטליסטית למשברים הללו היה מרקסיסטי, גם כשהקפיטליסטים וההנהגות הפוליטיות לא הודו בכך. הם ריככו את הסתירה בין הייצור החברתי לניכוס הפרטי על-ידי החברה (סוציאליזציה) או הלאמה חלקית של הניכוס באמצעות מיסים ישירים: מס הכנסה פרוגרסיבי, מס חברות, מס ירושה, וכד', שחולקו מחדש על-ידי הממשלה כשירותי רווחה, יצירת תעסוקה על-ידי המדינה, העלאות שכר ושיפור תנאים סוציאליים, כל אלה אמצעים שהגדילו את הביקוש הכולל, המצרפי, בלשון הכלכלנים). כלומר, מה שראינו היה מעורבות של הממשלות בכלכלה, בניגוד לאורתודוקסיה הכלכלית של השוק החופשי והיד הנעלמה.

 

את זה עשו כבר בשנות השלושים ממשלות סוציאל-דמוקרטיות בסקנדינביה ובצרפת (ממשלת החזית העממית בראשות ליאון בלום), והנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט, הלא סוציאליסט, באמצעות מדיניות ה"ניו דיל" שהנהיג לאחר שנכנס לתפקידו בראשית 1933. הצלחתו של רוזוולט בשנים הראשונות הייתה חלקית ורק כניסת המשק האמריקני לייצור מלחמתי רחב היקף לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביאה לתעסוקה מלאה ולצמיחה מהירה. הגאות הכלכלית בארה"ב נמשכה גם אחרי מלחמת העולם לא במעט בזכות תוכניות החימוש בתקופת המלחמה הקרה.

 

מי שנתן את הביסוס התיאורטי למדיניות הזאת היה הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס. קיינס גרס שהמשק הקפיטליסטי מאזן את עצמו (נקודת המפגש בין עקומת הביקוש הכולל לעקומת ההיצע הכולל) ברמה שמתחת לתעסוקה מלאה ולכן נוצר חוסר ביקוש כרוני במשק. לכן הממשלה צריכה להתערב ולהזרים ביקושים באמצעות תקציב המדינה (מדיניות פיסקאלית) כדי שהמשק יתאזן בנקודת התעסוקה המלאה. לשם כך מותר גם ליצור גירעון מסוים בתקציב, שכן גידול כוח הקנייה שבידי השכבות הרחבות יגרום לכך שלא תהיה אינפלציה.

 

ג. הסטגפלציה ועליית התאצ'ריזם והרייגניזם

המכניזם הקיינסניאני עבד היטב עד לתחילת שנות השבעים, כאשר הופיעה בעולם המערבי תופעה חדשה, לא מוכרת עד אז - 'סטגפלציה', כלומר צירוף של סטגנציה (קיפאון) עם אינפלציה. הזרמת כסף למשק לא הביאה לצמיחה, אלא ליותר אינפלציה. יש לכך הסברים שונים שאחד מהם הוא של הכלכלן מנקור אולסון הטוען שעם הזמן נוצרו 'קואליציות של חלוקה' שיצרו חסמים מבניים שגרמו לכך שהכסף המוזרם מגיע לגורמים אשר מגדילים צריכה ולא תורמים לצמיחה וכתוצאה מכך יש אינפלציה ואין צמיחה. הסבר שני הוא עליית מחירי הנפט בכל העולם הקפיטליסטי לאחר מלחמת יום הכיפורים שהקטינה את רווחיות ההון. הסבר שלישי הוא ירידת הפריון השולי של העבודה, כאשר ההשקעה ברווחה של העובדים, לאחר תקופת צמיחה מרשימה בין 1950 ל-1970, כבר לא שיפרה את הפריון כבעבר (תזה של גדי יציב ז"ל), וכתוצאה מכך הצטמצמה רווחיות ההון ובעלי ההון המעיטו להשקיע.

 

הסטגפלציה יחד עם ההתקשחות הביורוקרטית של הסדרי הרווחה יצרו את הרקע להופעת התאצ'ריזם, הרייגניזם והימין החדש בשנות השבעים, ולשלטונם בשנות השמונים. תאצ'ר הפריטה בסיטונות את מה שהלייבור הלאים שלושים-ארבעים שנה קודם לכן והחלישה מאד את האיגוד המקצועי הבריטי. רייגן דיכא את ארגוני העובדים כאשר שבר את שביתת פקחי הטיסה בהכניסו פקחים צבאיים לשדות התעופה האזרחיים. שניהם הורידו מיסים לחברות ולעשירים והחלישו את הפיקוח על השווקים.

 

 "הממשלה היא הבעיה, לא הפיתרון", אמר רייגן, ואפשר להון לחגוג באין מפריע. מה שתאצ'ר ורייגן עשו יכול להסתכם במשפט אחד: הורדת מחיר העבודה והגדלת רווחיות ההון כדי שיחזור להיות מנוע הצמיחה. רייגן יישם את "מדיניות צד ההיצע" וטען שהצמיחה וההתעשרות יביאו לטפטוף כלפי מטה (trickle down) של העושר וכולם ייהנו. זו הייתה תעמולה והטעייה, כי אנחנו יודעים שזה לא קרה. העשירים התעשרו עוד יותר, המעמד הבינוני היה צריך לעבוד יותר כדי לשמור על רמת חייו והעניים נשארו בעוניים, ובחלקם אף נעשו עניים יותר.

 

ברמת המדיניות הכלכלית התחוללה נסיגה רבתי מהגישה הקיינסיאנית אל הגישה המונטאריסטית (שהבולט בין מצדדיה בתקופתנו היה הכלכלן הידוע מילטון פרידמן) הגורסת כי יציבות המחירים היא היעד הכלכלי החשוב ביותר והדרך להשיגה היא באמצעות השפעה ברמת המאקרו על כמות הכסף במשק, באמצעות העלאה והורדה של שער הריבית ולעיתים גם באמצעות העלאת או הורדת שער החליפין של המטבע. מדיניות זו הובילה להפרת האיזון בין עבודה להון לטובת ההון שבמגזר מסוים שלו, הנדל"ני-פיננסי נוצרה אי התאמה ניכרת בין היצע לביקוש שהתגלתה במשבר הנוכחי.

 

ד. מה קרה בארצות הברית

נחזור למה שקרה בארה"ב. המנהלים של המוסדות הפיננסיים, בשאיפתם להמשיך ולהגדיל את הרווחים, הסתמכו על המשכנתאות למיניהן כבטוחה לאגרות חוב שהנפיקו למטרות רווח נוסף, בהנחה שמחירי הדירות ימשיכו לעלות והלווים חסרי כושר ההחזר יוכלו להמשיך וללוות כסף כדי שיהיה ממה לשלם את המשכנתאות. אגרות החוב מגובות המשכנתאות נקראות בשוק ההון 'נגזרים', מפני שערכן נגזר מערכם של נכסים אחרים שביטחונותיהם מפוקפקים. הנועזים או חסרי הזהירות שבין המוסדות הפיננסיים הנפיקו נגזרים של נגזרים ששוויים הנומינלי עלה על השווי הריאלי של הנכסים ששימשו כבטוחה וכל העניין התחיל להיראות כמו משחק פירמידה. וכל זה על רקע גירעונות ענקיים בתקציב האמריקני וריבית נמוכה מאד שעודדו חגיגת צריכה באשראי זול מעל ליכולת הכלכלית האמיתית.  כך התפתחה הבועה הפיננסית.

 

אלא שמחירי הדירות החלו לרדת עקב עליית הריבית על המשכנתאות שגרמה לירידת הביקוש לדירות וירידת מחיריהן. הירידה הזאת לא אפשרה ללוקחי המשכנתאות חסרי יכולת ההחזר להמשיך ולשלם אותן באמצעות גלגול הלוואות. נוצר היצע גדול של מוצרים פיננסיים מגובי משכנתאות שלאחר ירידת מחירי הדירות בארה"ב לא היה להם ביקוש והתוצאה היא הפסדי ענק למוסדות שהנפיקו אותם. משוק הנדל"ן התגלגל המשבר גם לחלקים אחרים של שוק ההון. להלן הרשימה: בנק ההשקעות בר סטרנס קרס ומריל לינץ' נמכר. בנק ההשקעות ליהמן ברודרס, הרביעי בגודלו בארה"ב, פשט את הרגל. ענקיות המשכנתאות פאני מיי ופרדי מק, שהחזיקו במשכנתאות בגובה של טריליון (אלף מיליארדים) דולר, הולאמו על-ידי הממשל האמריקני וכך גם ענקית הביטוח AIG. בנק החיסכון וההלוואות הגדול ביותר בארה"ב, וושינגטון מיוצ'ואל, נסגר על-ידי הממשלה כי המפקידים משכו ממנו מיליארדים.

 

המשבר חצה כבר את האוקיינוס האטלנטי והגיע למערב אירופה. בנק בלגי ובנק משכנתאות בריטי הולאמו מפני שלא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהם, והסיפור כולו עוד לא נגמר. הבורסות ברחבי העולם החלו להידרדר עקב המשבר בארה"ב וכתוצאה מכך ירד ערך הנכסים של בעלי ההון הגדולים (הטייקונים), גם בישראל, שרכשו נכסים רבים באמצעות הלוואות ענק על בסיס של הון עצמי קטן יחסית (מינוף, בשפה המקצועית). נכסים אלה שימשו כבטוחות עבור הבנקים המלווים ועם ירידת ערכם החלו הבנקים ללחוץ להחזרת חובות ולהיזהר מאו במתן אשראי. כל אלה מגבירים את הסבירות של מיתון עמוק.

   

נוצר גם היצע גדול של דירות: עקב אי תשלום המשכנתאות. מאות אלפים נזרקו מבתיהם שעכשיו עומדים ריקים באין קונים וירידת מחיריהם עדיין אינה מביאה רכישות רבות. המשקיעים, גם המתוחכמים שביניהם, לא הבינו את פוטנציאל הסיכון של המכשירים הפיננסיים מגובי המשכנתאות ודומיהם. חברות דירוג האשראי - האורים ותומים של שוק ההון, הקובעים את דרגת היציבות והזכאות לאשראי של כל מוסד פיננסי – נכשלו אף הן בגדול בהערכת הסיכון. כמה ימים לפני ההתמוטטות, הן עוד נתנו דירוגים גבוהים לחברות שהתמוטטו. עד לכתיבת שורות אלה הבנקים הרגילים עדיין לא נפגעו במידה ניכרת. אבל מכיוון שהביקושים הגדולים של עובדי שוק ההון ומרוויחניו ירדו עתה עם פשיטות הרגל והפיטורים ההמוניים, וקשה יותר לקבל אשראי מאשר לפני זמן קצר, גם המשק הריאלי, זה שמייצר מוצרים, וגם הבנקאות הרגילה עלולים להיפגע קשות. נפגעים נוספים הם החוסכים בקרנות הגמל והפנסיה, המושקעות בשוק ההון, שערך נכסיהן ירד עם הבורסה ולכן גם ערך הפנסיות והחסכונות קטן בהתאם. הדגים הקטנים משלמים על חטאי הכרישים הגדולים...

 

הקריסה של המוסדות הפיננסיים שהשקיעו באגרות חוב מגובות משכנתאות הובילה את ממשל בוש להזרים עשרות ומאות מיליארדי דולרים במטרה להציל את המוסדות הללו, בניגוד גמור לאורתודוקסיה הכלכלית של השוק החופשי. וזאת במקום לדאוג לכך שלרוכשי הדירות יהיה בזמן ממה לשלם את המשכנתאות. אם הממשל היה עוזר בזמן למשתכנים על-ידי הלוואות נוחות לזמן ארוך, רבבות רבות של רוכשי דירות לא היו נזרקים מבתיהם וגם המוסדות הפיננסיים לא היו קורסים. הכישלון כאן הוא כפול: של הממשל האמריקני שלא היה ער לסיכונים הגדלים והולכים במגזר הנדל"ני-פיננסי, שלא פיקח כהלכה ולא התערב בעוד מועד כדי למנוע את המשבר, ושל המוסדות הפיננסיים עצמם שאצו-רצו להנפיק ניירות ערך חסרי ביטחונות מתאימים.

 

הממשל האמריקני מבקש להציל קודם כל את המוסדות הפיננסיים, שהם בלב השיטה האמריקנית שמקדשת את היזמה הפרטית והפערים הכלכליים. תוכנית ההצלה שהתקבלה לבסוף בקונגרס האמריקני כוללת קניית המשכנתאות ה"מורעלות", אלה שאינן מוחזרות למוסדות הפיננסיים, בסכום של 700 מיליארד דולר בתוכנית נכללו גם הקלות מסוימות למשלמי המשכנתאות שהוכנסו כדי שהתוכנית תתקבל בקונגרס אחרי שפעם אחת נדחתה. השלב הבא הוא הלאמה חלקית של הבנקים באמצעות קנייה של מניותיהם בעשרות  מיליארדי דולר, בעקבות הדוגמה שנתנו בריטניה ומדינות אירופיות נוספות. עם זאת, ברור שהשיטה האמריקנית לא תשתנה גם לאחר צעדי ההלאמה למיניהם, שנתפסים כצעדי חירום ארעיים שאחריהם ודאי תהיה הפרטה מחודשת של הקניין הממשלתי. היוזמה הפרטית, השוק ה"חופשי" ו"עשיית" הכסף הם בלב האתוס האמריקני ואין בארה"ב שום כוח פוליטי משמעותי שמנסה לשנותו.

 

ה. ולסיום: מה עושים?

הפרשנים הכלכליים ערים לכשלים שגרמו למשבר בארה"ב וסבורים שיש לתקן את הרגולציה, להחמיר את הפיקוח על שוק ההון, ותו לא. אלא שהם אינם יורדים לעומק הבעיה ואינם מסיקים את המסקנות הנכונות. ההסבר המקובל כיום בארה"ב ובמדינות קפיטליסטיות אחרות הוא שתאוות הבצע של ראשי הבנקים להשקעות היא הגורם העיקרי למשבר. אם הם לא היו משתוללים, או אם היו מפקחים עליהם טוב יותר, כל זה לא היה קורה. זה נכון, אולי, אבל השאלה המכרעת היא מהם התנאים שאפשרו למנהלים הללו להשתולל.

 

כאן אנו חוזרים אל הניכוס הפרטי שאיבחן מארקס. כלומר, אנו עוברים מהמישור האישי אל המישור המבני. האפשרות של הניכוס הפרטי (יסוד מבני), האלהת השוק החופשי והדלגיטימציה של הרגולציה (הפיקוח והוויסות) ושל מעורבות המדינה כפי ששלטו בתודעה הציבורית של העולם הקפיטליסטי בשלושת העשורים  האחרונים (המישור האידיאולוגי), הם שאפשרו ודרבנו את ההשתוללות של מנהלי המוסדות הפיננסיים. לכן, הפתרון למשבר אינו במישור הטפות המוסר, הוקעת האשמים והענשתם, אלא בהסדרים שמחייבים עקרונית את ההחברה או ההלאמה של חלק מהערכים הכלכליים באמצעות המדינה ושימוש בהם כדי להשיג צמיחה כלכלית משולבת ברווחה לכולם.

 

מה שנחוץ זה לא רק תיקוני רגולציה אלא החלפת פרדיגמה, החלפת הדיסק הקשיח ותוכנת ההפעלה של המוח הכלכלי הקונוונציונלי. כלכלת שוק תמשיך להתקיים. אין ממנה חזרה. אף אחד לא מציע משק מתוכנן ומפוקח לגמרי כמו בברית המועצות ז"ל. אבל השוק צריך להיות מפוקח ומווסת על-ידי המדינה, כי רק המדינה יכולה לעשות זאת. יש להפסיק את הדלגיטמציה של מעורבות המדינה בכלכלה, ולהפסיק להשמיץ את המגזר הציבורי באופן שעשה נתניהו. עקרון שני שיש לאמצו הוא שוויון יחסי, פערים קטנים, בהכנסות. ככל שיש למעוטי ההכנסה יותר כוח קניה, ככל שחלוקת העושר הלאומי שוויונית יותר כך קטן הפוטנציאל למשברים כלכליים תוצרת בית ויש תמריץ לצמיחה של ענפים המספקים מצרכי יסוד. תיאוריית "הטפטוף" של רייגן צריכה להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. שינוי שלישי צריך להיות הסתלקות מהמונטאריזם כמדיניות יחידה להכוונת המשק, לצמצם את סמכויותיהם של פקידי האוצר, לחדול ממנטרת הקיצוץ החוזרת על עצמה בלי סוף, ולחזור לשימוש מושכל בתקציב המדינה לשם יצירת צמיחה ותעסוקה מלאה. זה לא אומר לשפוך כסף בלי חשבון לכל הכיוונים, אלא להשתמש בתקציב באופן סלקטיבי כדי לאתר מיזמים מחוללי צמיחה ולהשקיע בהם ובהגדלת ההון האנושי של כלל האוכלוסייה. לשם כך לא משנה כל כך אם יש ממשלה גדולה או ממשלה קטנה. דרושה ממשלה חכמה. יש סיכוי לממשלה כזאת בישראל?

 

הכותב הוא חבר קיבוץ משאבי שדה וחוקר ביד טבנקין

הערה: תודה לפרופ' דני גוטוויין על הערותיו המאלפות.

למאמרים של

נכתב בתאריך
26/10/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו