עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

דרכיה דרכי נועם? שני מקרים שגרמו לי להרהר שמא האמירה על התורה, ש"דרכיה דרכי נועם", היא מן השפה ולחוץ כשזה מגיע למבחן הסובלנות. כשהג'ננה מגיחה מתחת לכיפה

דרכיה דרכי נועם? שני מקרים שגרמו לי להרהר שמא האמירה על התורה, ש"דרכיה דרכי נועם", היא מן השפה ולחוץ כשזה מגיע למבחן הסובלנות. כשהג'ננה מגיחה מתחת לכיפה

מאת: עזרא דלומי 27.10.2008

 

יש לי חבר, ירושלמי ותיק, שלא חדל להתלונן על ההשתלטות החרדית על בירתנו. "בסוף גם אני אברח לשפלה", הוא שב ואומר. אני, שזה מקרוב הגעתי לירושלים, לא הבנתי כל-כך על מה הוא רוטן. העיר ממילא מחולקת, אמרתי לו:  מצפון לרחוב יפו – החוצה את העיר ממערב למזרח - היא חרדית, מדרומה לו היא תערובת של חילונים ודתיים לאומיים.  אתה נמצא בדרום העיר, בניגוד לעבר יש שם היום "מפלטים חילוניים" – כמה בתי קפה, בתי קולנוע ומוסדות תרבות הפתוחים בימי המנוחה – אז זה פחות נורא ממה שאתה מתאר. פעם הרי גם זה לא היה.

 

אני דווקא אוהב את השקט שיורד על העיר בשישי אחה"צ, כשהתנועה נעשית דלילה ביותר והרחובות מתרוקנים. כאן מאפייניו של יום המנוחה ברורים. זה עדיף  בעיני על פקקי התנועה התל-אביביים שבשישי בערב, עם הנהירה לפאבים, למועדונים ולבתי הקפה,  הם גרועים בהרבה מאשר בימי החול, ללא סיכוי למצוא מקום חניה, תחת רעש צופרים איום.

 

בד"כ, כשהוויכוח בינינו מסתיים במבוי סתום, הוא פוטר אותי באמירה: "חכה, עם הזמן, תבין". ואכן, חלף קצת זמן והתחלתי להבין. זה קרה בפעם הראשונה כשמשפחה חרדית עשירה רכשה את הקומה החמישית שמעל למשרד שבו אני עובד, במרכז העיר, חיברה שתי דירות גדולות, שיפצה וריהטה ברוב פאר והפכה אותן למעון קיט לחגים. במועדים קבועים בשנה הם מגיעים – שוהים כמה ימים ועוזבים. רצה הגורל ובאחת השבתות, כששהו בקומתם, הייתי זקוק למסמך כלשהו מן המשרד. "הזמנתי" מעלית כדי להגיע לקומה הרביעית, אך אבוי, התברר שכשהמשפחה שוהה בבית בסופי שבוע, המעלית הופכת למעלית שבת: היא נעה בין קומה אחת לקומה חמש ללא תחנות ביניים.  מאחר וברוב הבניין שוכנים משרדים, לא קמה צעקה, גם איש לא הלך לברר כיצד הופקע "המרחב הציבורי", אבל הוא הופקע. היתה רטינה רפה, שכן לא מדובר בעניין יומיומי, וזה נבלע.

 

זה קרה בפעם השנייה בערב יום הכיפורים האחרון. זוגתי ואני הלכנו לכותל כדי "לקלוט את האווירה". בדרכנו חזרה, ראינו התגודדות של מאות צעירים חובשי כיפות סרוגות – דתיים לייט, על-פי המראה - מתגודדים בדרך חברון, ציר תנועה מרכזי בעיר. ההתגודוות, כך ניתן היה להתרשם, היתה לצורך העברת זמן. באמצע הכביש הריק הנערים שיחקו במשחקי חברה. במהלך השעה ששהינו במקום עברו בו שתי מכוניות, לא יותר. באותו הרגע יצאה הג'ננה מתחת ל"דרכיה דרכי נועם". מטר אבנים אדיר הושלך על המכוניות, ממש סכנת נפשות. האבנים, יש לציין, הוכנו מראש, שהרי אין בנמצא כמות כזאת של אבנים באמצע הכביש. הן חבטו במכוניות ברעש מפחיד והנהגים שכמעט איבדו שליטה, טסו במהירות כדי לא להיפגע. 

 

בעודי מתהלך, ראיתי שזוגתי איננה לצדי. כשהבטתי לאחור, ראיתי אותה עומדת, אוחזת בכתפה שנפגעה מאבן לא קטנה שהחטיאה את אחת המכוניות. לא פגיעה שחייבה חדר מיון, אך כזו שהשאירה סימן כחול גדול. הכעס האינסטינקטיבי אמר להשליך את האבן חזרה אל תוך החבורה, יקרה מה שיקרה, מישהו יחטוף והשאר ילמדו לקח. ההגיון אמר: לספור עד שלוש, לקחת אוויר ולהירגע.

***

בישראל אין איסור בחוק על נסיעה ביום כיפור ורוב רובו של הציבור, מתוך הכרה בקדושת היום, או כי אין לאן לנסוע, איננו מעלה על דעתו להתניע ביום זה את מכוניתו. היופי הוא שלרוב זה נעשה באופן וולונטרי. עם זאת, יכול לקרות שמישהו צריך להגיע לרופא, או שיש כורח אחר הכופה על מישהו לנסוע לאן שהוא. מדובר במיעוט אפסי, ממש כלום. אלא שהמיעוט הזה מסתכן בחייו. ממש כך. במקום שהיינו, לא מדובר היה במעשה שובבות, אלא באיתיפאדה של ממש. אבנים מכל כיוון. נזכרתי אז בדברי חברי שאמר: ברגע המבחן תגלה שהדיבורים על סובלנות הם מן השפה ולחוץ. במקרה ההוא, ובאירוע המעלית, נראה היה לי – עם כל הסכנה שבהיגררות להכללות, שבעת מבחן של ממש, "דרכיה דרכי נועם" הופך ל"דרכיה דרכי נועם פדרמן".   

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
27/10/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו