עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

רדוד - הצגת הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים כסכסוך קרקעות בלבד, כפי שעשה אולמרט בראיון לראש השנה, מלמדת על רדידותו של מי שמשל בנו בשנתיים האחרונות

רדוד - הצגת הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים כסכסוך קרקעות בלבד, כפי שעשה אולמרט בראיון לראש השנה, מלמדת על רדידותו של מי שמשל בנו בשנתיים האחרונות

מאת דני רשף – 5.10.2008

 

לפי התפיסה הביילינית (יוסי ביילין) הסכסוך העכשווי בינינו לפלסטינים אינו אלא סכסוך קרקעות שבטי, תוצר מלחמת ששת הימים והשטחים שישראל השתלטה עליהם. אם רק תימצא בנו התעוזה לוותר על עוד כמה גבעות בשומרון וכמה סמטאות בירושלים - נצליח לעקר את יסודות הסכסוך ולייצב שלום שממילא מביא אתו גם ביטחון.  לפי התפיסה הזו יש גורמים רבים ומשפיעים בחברה הפלסטינית, שזו גם השקפתם הם, ולכן שומה על ישראל לחזק את אותם הגורמים כלפי החברה הפלסטינית כדי שיובילו אותה לפיוס ההיסטורי (יעני - לחזק את אבו מאזן).

 

התפיסה הביילינית, שראש הממשלה אהוד אולמרט אימץ במלואה בראיון ל"ידיעות אחרונות" ערב ראש השנה תשס"ט, מרדדת את הסכסוך ולוקה בחסר בבסיסה. הסכסוך לא החל בששת הימים. למעשה נהרגו יותר יהודים ופלסטינים בסכסוך ב-40 השנים שלפני ששת הימים מאשר ב-40 השנים לאחר ששת הימים, למרות שאוכלוסיית הארץ הייתה קטנה בהרבה בשנים שלפני 1967. ששת הימים הייתה תחנה בסכסוך שיסודותיו היו עמוקים בהרבה משאלת השליטה בקרקעות. למעשה יסודות הסכסוך נבעו מהשאיפה הריבונית של היהודים דווקא כאן בארץ ישראל.

***

השאלה למה עם יסכים להתפשר על 80% ממה שהוא רואה כאדמתו ההיסטורית הגזולה ויסתפק במדינת ננס התלויה לחלוטין לקיומה במי שגזלו את אדמתם ושגשגו -  היא מרכזית להבנת הסכסוך. אין תקדים היסטורי לעמים שזנחו במחיר חתימה אחת את הנרטיב הלאומי שלהם, המתגלם ב"זכות השיבה" הפלסטינית, ואת מה שמגדיר אותם כעם ומפריד בינם למצרים, לירדנים או לסורים למשל. אנחנו, היהודים, לא זנחנו את חזון שיבת ציון כאלפיים שנה. השאיפה שהפלסטינים ינטשו את חזונם שלהם בלתי מובנת ולא מציאותית. היא נדונה לשוב ולעלות על פני השטח ותמיד תמתין לשעת הכושר ההיסטורית. סוף הסכסוך ויתר מכך - הכרה בזכות היהודים למדינה משלהם על מה שהפלסטינים רואים כ- 80% מהמולדת ההיסטורית שלהם - היא, כנראה, חלום באספמיה. למעשה השמאל הישראלי פשוט התעלם מהסוגיה כאילו היא לא חלק מרכזי במשוואה. כאשר חשף בני בגין את נאום יוהנסבורג של יאסר ערפאת מ- 10.5.94 ובו תוכנית השלבים להשמדת ישראל, בחר השמאל להתעלם מהמשמעות האמיתית של הנאום, שאיש לא הכחיש את קיומו ואת תוכנו, ולהציג את בני בגין כימני הזוי. 

 

הפלסטינים הם חלק מהחברה הערבית, שותפים לתחלואיה הנוכחיים ולשאיפותיה העתידיות. הם תמיד היו חלק מהתהליכים שעברו על החברה הערבית כולה והסכסוך שלהם אתנו לא היה דו-צדדי ומנותק מההוויה הכלל הערבית. בשנות השלושים והארבעים הוזן הסכסוך מהתעוררות הערבים והלאומנות הערבית. הוא הוזן בשנות השישים והשבעים מהסוציאליזם הערבי  והמאבק הבין גושי והוא מוזן זה שני עשורים מהפונדמנטליזם האסלאמי. עוצמת זרמים אלה על החברה הפלסטינית חזקה מכל מה שישראל יכולה להציע לפלסטינים. התמודדות חמאס-פת"ח לא תוכרע מהמחוות האפשריות של ישראל, אלא ממעמד האסלאם בעולם הערבי והמוסלמי כולו. ישראל יכולה לדכא את החמאס אבל איננה יכולה לסלק את התמיכה באסלאם הפונדמנטליסטי ועמו את שלילת קיומה.

***

מאחר והשמאל פיתח תפיסת סכסוך שמנותקת במידה רבה מהמציאות, ממילא נדונו תהליכי השלום מול הפלסטינים, המבוססים על שטחים תמורת שלום, להיקלע למבוי סתום כאשר נקלעו לרגע האמת של ההשלמה עם קיומה של ישראל וזהותה הלאומית כמדינת העם היהודי. תהליכי השלום בסגנון "אוסלו" רק הקפיאו את הסכסוך בינינו לפלסטינים, בזבזו את הזמן והעמיקו את האחיזה היהודית בארץ שהיום עשויה להוביל אותנו למדינה דו לאומית ולסוף החזון הציוני.

 

שלא בצדק התגולל ראש הממשלה, בראיון, על הממסד הביטחוני שתפיסותיו מנעו עד כה את השלום המיוחל עם הפלסטינים. הממסד הביטחוני אינו מקשה אחת ואינו נוהג כחונטה. למעשה כמעט בכל נושא מרכזי גם הממסד הביטחוני חלוק בתוכו. רוב בכיריו מוצאים את דרכם, לאחר שחרורם, דווקא בשמאל הרעיוני.

 

לא במקרה, כנראה, שכח אהוד אולמרט בראיונו להזכיר את מה שעמד במרכז נאומו באנאפוליס, ארה"ב,  ב-27.11.07: הכרה בזהותה הלאומית של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. למעשה המושג בכלל נעלם מעולם החשיבה של ראש הממשלה. הסכסוך בינינו לפלסטינים דורש חשיבה יותר מורכבת מסתם סכסוך קרקעות.

 

יש שהגדירו את הראיון  של אהוד אולמרט בידיעות אחרונות ערב ראש השנה תשס"ט "ראיון אמיץ" – למעשה הוא ראוי להגדרה "ראיון רדוד" ותו לא.

 

למאמרים של דני רשף

מחבר
נכתב בתאריך
5/10/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו