עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כבוד השפה היצרנית - השתלטות העולם הפיננסי על תודעתנו התבטא גם בהשתלטות על השפה. עלינו להשיב לשפה היצרנית את כבודה
כבוד השפה היצרנית - השתלטות העולם הפיננסי על תודעתנו התבטא גם בהשתלטות על השפה. מנוף הוא מנוף פיננסי; מוצר הוא מוצר פנסיוני ותמר איננו פרי אלא קופת גמל. עלינו להשיב לשפה היצרנית את כבודה

 

מאת עזרא דלומי - 29.9.08

 

זו תמצית הגיונו של הקפיטליזם: להפוך כל דבר -  גם אם לא נוצר לשם כך - לביזנס המשיא רווחים. כך הופך הספורט לביזנס, התרבות לביזנס, והלימודים לביזנס. אין עוד "הדבר כשלעצמו" – ספורט בשביל תרבות הגוף, תרבות למען העשרת הנפש, לימודים להרחבת הדעת: "הדבר" הוא רלוונטי לפי שורת הרווח שהוא מותיר אחריו – למנהלים, ובעיקר לבעלים. רווח גדול עושה "דבר" לחשוב; רווח קטן מצביע על כך שה"דבר" זניח. המטרה הפכה לאמצעי, הכל בשירות "הביז".

 

זה נכון כמובן לעולם הפיננסי. הבנק המספק רווח לבעליו, הוקם כדי לשרת את המגזר היצרני, "לייעל" את תהליך הזרמת ההון וההון החוזר. הוא קם כאמצעי בשירות המערכת היצרנית, לא רק  כמטרה לעצמה; כך גם חברות הביטוח; כך קרנות הפנסיה. הן נועדו לבטח את רכושנו ואת עתידנו; הן קמו כדי לתת שירות.

 

לתת שירות, אין פירושו להפסיד, אין פירושו לחיות בשוליים. זהו "ביזנס", שנועד לאפשר ל"עולם המעשי" להתפתח, לייצר, לגדול, להתקדם, לחוש בטחון. הוא נועד לסייע לו וליהנות ממנו, לא למצוץ את לשדו. לא להכריעו. הוא אמצעי לתכלית אחרת, לא מטרה לעצמה.

 

אלא שעם השנים, עם ניצחון התפיסה המציבה את הכסף כערך עליון לחשיבות וליוקרה, עם תרבות העושר כבון-טון של חיינו, הלכו והשתלטו אמצעי העזר הפיננסיים על המטרות אותן נועדו לשרת. הם כבשו את התודעה על-ידי יצירת מציאות חדשה, שנדמה כי אין זולתה וגם לא יכולה להיות. ההשתלטות הזאת באה לידי ביטוי גם, כמובן, בשפה שאנחנו משתמשים, שהרי שפה מבטאת את מסגרת החשיבה. וכך, למשל, אנחנו מגלים שעוד ועוד מונחים "יצרניים" נכבשו על-ידי המגזר הפיננסי.

 

"מנופים" אינם עוד רק מכשירים - מנוע ומבנה מממתכת - המרימים משאות כבדים באתרי בנייה, מנופים הם גם "מנופים פיננסיים", אותם סכומי כסף המשמשים בטוחה להלוואה שעל גבה ניתנת או נלקחת עוד הלוואה ועוד הלוואה, כשבדרך מקוזזות העמלות הידועות. זהו "מנוף" ההופך דולר לאלף דולר בהקשת מקלדת.

 

"מוצרים" אינם עוד רק דברים הניתנים למראה, מגע או מישוש, המהווים חלק מצרכינו היומיומיים; מוצרים הם גם "מוצרים פיננסיים", "מוצרים פנסיוניים", "סטרקצ'רים", ניירות ערך, מניות ועוד כיו"ב. רוב תכליתם היא עשיית קופה מְלא כלום, תוך הפיכת האזרח למהמר בעל כורחו. כך, במקרה של הימור לא מוצלח, הוא עלול לגלות שאין לו קרן פנסיה ושעתידו לוט בערפל.

 

"מכשירים עתידיים" אינם רק כלי עבודה או מכונות הנמצאים בתהליך פיתוח, אלא כלי הימור הבנויים על ציפיות לתנודות בשוקי הסחורות. "מעו"ף" איננו השראה, או יכולת לצפות למרחוק; "מעו"ף", הוא "מכשירים עתידיים ופיננסיים".

 

וישנן גם "גדיש", "קמה", "תמר" ו"אילנות", שאינן שייכות לשום חג אסיף, כולן קרנות פיננסיות ששאלו-גנבו שם יצרני ועטו אותו על עצמן בתהליך שבו משתלט הטפיל על מקור היניקה שלו ומכריעו. וכך, נראה שלא מקרה הוא שככל שפחתה יוקרתה של החקלאות המעשית, כן גבר כוחה של "החקלאות הפיננסית", הווירטואלית. "תמר" שבבנק נעשתה חשובה יותר מתמר שבמטע.

 

וישנה גם עדת הפלצנים המכונה "אנליסטים" – עוד אחד מעסקי האוויר שנולד יש מאין, המנסה לצפות את "מגמות השוק" ואת "מידת הסיכונים" ואת "עתיד המניה" ואת "התנהגות" האג"ח, מט"ח והש"ח. אם מנסים להשוות בין הניתוחים והתחזיות שהאנליסטים מנפיקים לבין אופן התממשותם, מגלים  שמדובר בלא יותר מאשר קריאה בקפה. האנאליזה שנועדה לפשט דברים, עושה אותם כאן ליותר מבולבלים. בהרבה מקרים אותו אירוע מייצר שתי תחזיות או פרשנויות הפוכות. נאום אחמדי-נז'אד יצר ציפייה לעלייה בשוק הנפט. אם היא לא התרחשה, אין זה אלא משום שבשבוע שעבר דיבר הנשיא בוש דיבר על הקידוחים הצפויים באלסקה וקלקל את התחזית...   

 

אירועים טראומתיים נושאים עימם את התקווה להתפכחות. אנשים מגלים את הסתירה העמוקה בין העולם המומצא – שנתמלא בבועות של כסף מהיר – לבין עולמם הריאלי. חלקם הרי נפגעו אישית מן האירוע. קלונם של יהירי ה"וול סטריט" שהבטיחו שהם יודעי כל ושהאמת בידם - נחשף ברעש הקריסה. ה"אלים" הכזיבו. הם נתגלו כעגל זהב. תרבות הכסף ייצרה תאוות בצע בלתי נשלטת שהפילה לקרשים הרבה אנשים תמימים בכל העולם, וגם כאן. זה לא "כשל נקודתי". המשבר הזה הוא תוצר של תרבות ששמה את העושר והרדיפה אחריו כערך אנושי עליון. הסיפורים על "גאות ושפל" בשוק הכספים ועל "מחזורי עסקים", אינם יותר מניסיון נואל להציג את המחדל הזה כ"תופעת טבע" ולא כמעשי ידי אדם.  

   

תהליך הקריסה הזה מעניק הזדמנות להכות על הברזל בעודו חם, לפני שיקומו חכמים חדשים ויסבירו שהשיטה מצוינת, "השוק יודע לתקן את עצמו" זה רק כמה ממזרים שטעו קצת ויצרו "כשל נקודתי".  זו טעות כמובן. מה שקרס הוא עולם מושגים שלם, מה שקרס הוא קונצפציה. בתהליך התיקון, אסור לשכוח את השפה. צריך להשיב לשפה היצרנית את כבודה, זהו חלק מן המאבק על התודעה. המנופים הפיננסיים קרסו, עת לשוב למנופים האמיתיים שלנו.     

 

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
29/9/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו