עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תחליף לקיר הברזל - פייסל ווייצמן ראו את הברכה שיכולה לצמוח משיתוף ומיזוג שתי השאיפות הלאומיות הלגיטמיות - היהודית והפלסטינית – במקום דרך ההפרדה וההתנתקות שאנו משלים עצמנו בה היום

תחליף לקיר הברזל - פייסל ווייצמן ראו את הברכה שיכולה לצמוח משיתוף ומיזוג שתי השאיפות הלאומיות הלגיטמיות - היהודית והפלסטינית – במקום דרך ההפרדה וההתנתקות שאנו משלים עצמנו בה היום

מאת נדב ספיר - 22.9.2008

 

"ממשויות יסודיות יש להן דרך משלהן לקיים את עצמן, וממשות זו מאמין אני תוכר שוב לאשורה" חיים ויצמן על הסכם פייסל ויצמן.

 

בינואר 1919, חודשים ספורים לאחר כניעתה של טורקיה והשתלטותה של בריטניה על שיטחי המזרח התיכון, רוח ראשונית ואופטימית הפיחה תקוות אצל בני בריתה היהודים והערבים -  וייצמן ופייסל.

רוח מרחיקת ראות של מנהיגים, שעדיין אין בידם כמעט דבר והבטחות גדולות עומדות לפיתחם, והם מחשבים להוציא מהן את המירב יחד. זו הרוח שארגה וחתמה את הסכם פייסל- וייצמן.

 

תחילתו של ההסכם היתה כעשרה חודשים קודם, באפריל 1918, עם פגישתם הראשונה של פייסל וויצמן, בעת שצבאות אלנבי כשלו בניסיונם לכבוש את עמאן והתקדמותם נבלמה. מחשבה רבה ואמונה גדולה הושקעה בהסכם. וכך הוא נפתח:  "מתוך הכרת הקרבה הגזעית והקשרים העתיקים הקיימים בין הערבים ובין העם היהודי, ומתוך סברה שהדרך הבטוחה ביותר להשגת שאיפותיהם הלאומיות היא שיתוף הפעולה האמיץ ככל האפשר בפיתוחן של המדינה הערבית ושל ארץ ישראל, ומתוך רצון לאשר שוב את ההבנה הטובה הקיימת ביניהם - באנו לידי הסכם בסעיפים האלה".

 

ראשוניות זו אפשרה להם לראות את הברכה הגדולה שיכולה לצמוח משיתוף ומיזוג שתי השאיפות הלאומיות הלגיטמיות. לא דרך ההפרדה וההתנתקות שאנו משלים עצמנו בה היום לאחר שנים ארוכות של מלחמה ואלימות.

 

הסכם פייסל ויצמן קשור בטבורו לכיבוש הבריטי ולמקומה ומעמדה של לונדון, שם הוא נחתם, כ"מרכז האמת", ואמת המידה של המזרח. ולמרות זאת בתוכנו הייתה אותה הכרה בממשות יסודית של הקיום המשותף, החופשי והשווה לשני העמים.  אך צורתו, המסגרת הבין לאומית והאפוטרופסות הבריטית סתרה וסירסה אותו בסופו של יום.

 

ההסכם מת לפני שנולד ברחם הוריו. גם בימי עוברותו הקצרים התעוררו בו קשיים בדבר שיטחו ומעמדו של הבית הלאומי היהודי שיקום בשיטחי הממלכה הערבית המובטחת  וכן תהיות על היקפה וארגונה של העלייה היהודית. אך מכת המוות באה בשל הסכמי סייקס פיקו וגרושו של פייסל מדמשק. כוחם של אנגליה וצרפת הכתיב את סדר היום.

 

הציונות העדיפה בדלנות

 

התנועה הציונית, למרות שהיו בה גוונים שונים ואף מנוגדים, בחרה תחת כנפי המנדט הבריטי ובטיפוחו, לפחות עד סוף שנות השלושים, בדרך של בדלנות. דרך זו מתוארת על ידי ד"ר חגי רם (מרצה במחלקה ללימודי המזה"ת באוניברסיטת בן גוריון) בספרו: "לקרוא אירן בישראל" (2006, הוצאת הקיבוץ המאוחד): " המאפיין את הציונות מראשית דרכה : היא תפיסה בינרית של מרחבים תרבותיים שהציבה את העם היהודי ואת מדינת ישראל "כאן" בגבולות הציוויליזציה המערבית (היהודית נוצרית) ואילו את שכנותיה הערביות והמוסלמים "שם" כלומר בתחום חריג ונפרד המייצג כל מה שאינו מזוהה עם המערב.... "שם וכאן" חופפים לדיכוטומיה של מזרח/מערב וברבריות/ציוויליזציה המשרטטות שני מרחבים הומוגניים מנוגדים, שחומה בלתי חדירה חוצה ביניהם."   (תפיסת קיר הברזל). חגי רם מוסיף הארה מדברי ד"ר אמנון רז קרקוצקין: "השיח היהודי המודרני לא היה מבוסס על הפרכת הדיכוטומיה מערב-מזרח אלא על שלילת ייחוסה ליהודים"  (הכוונה ייחוסו של המזרח ליהודים, יהודי מזרח אירופה ערש הציונות).

 

הלאומיות הפלסטינית שחוותה זעזוע כפול; פעם עם תבוסתה הסופית של האימפריה המוסלמית (שמידת ההזדהות איתה היתה רבה, למרות שלא היתה ערבית) ופעם נוספת כשקרסה הממלכה הערבית ורעיון סוריה הגדולה, עם סילוקו של פייסל מדמשק. הפלסטינים מצאו עצמם לראשונה מזה מאות שנים מבודדים מהעולם המוסלמי והערבי תחת שילטון בריטי מדכא והתעצמות הציונות באותו דפוס בינרי ושולל, על פי רוב, כפי שהיזכרתי. גם הם, למרות הגיוון והניגודים, גיבשו הנהגה השוללת את הליגיטמיות של הצד השני ומבחינה את אותן הבחנות של "כאן ושם". "השם" המדכא את "הכאן" הפולש, הכופר.

 

תשעים שנה אחרי, עם מלחמת עולם, שואה, הקמת מדינת ישראל ועצמאות למדינות ערב,

את מקומם של בריטניה וצרפת תפסו בדרכים חדשות ארה"ב וברה"מ. נידמה שלא נותר זכר מאותה נאיביות ראשונית, שאולי גם אז, יש הסבורים, נשאה אופי מניפולטיבי ולא אותנטי כפי שהצגתי אותה. אולם, ממשות יסודית זו, כפי שכתב חיים ויצמן, עתה אפשר לראותה לאשורה בבהירות רבה מאי פעם מכל הסיבות הבאות: הצפיפות הדמוגרפית, הערבוב הגיאוגרפי, מבנה הכלכלה והטכנולוגיות המודרניות, העומס על משאבי הטבע בין הים לירדן, עוצמת ההרס והשכול שמחזיק כל עם. בנוסף, ההכרה במגבלות הכוח והבנה חדשה של מציאות פוסט אוריינטליסטית, המכירה  בדמיון האנושי והשונות האופקית שמתלווה לגלובליזציה.

 

מגדירה אותה יפה טרין מינהא (T Minh-Ha Trinh  ) יוצרת-פמיניסטית וסופרת : "בכאב רב נאלץ המערב להכיר בקיומו של עולם שלישי בעולם ראשון ולהיפך. השליט נאלץ להכיר בכך שהתרבות שלו אינה הומוגנית ומונוליטית כפי שהיה רוצה להאמין. בחוסר רצון רב הוא מגלה שהוא בסך הכול אחר בין אחרים".

ולסיכום סוף עידן המלחמה הקרה, שקיעתה של העוצמה האמרקאית היחסית, מסך הברזל התפוגג וקיר הברזל בדמותו של דוד סם הכל יכול שבבסיס התפיסה הבינארית הבדלנית נחלד ונידמה שהיה לגדר ההפרדה.

 

מיתוס האין ברירה

 

בשמאל עדיין יורים ובוכים, לא פעם בדמעות תנין, ואפילו חשים רגשות אשם, אך  ה"אין ברירה" נישאר מיתוס מלווה לכל מלחמות ישראל וקיר הברזל הוא הפרקטיקה.  בימין מתקשטים בכל מיני "תשמישי קדושה" דתיים לאומניים ואפילו גזעיים, להללו.

נדמה שאין ברירה אלא להיפרד ממנו, מקיר הברזל, ורצוי בתבונה עם יוזמה וחיוניות ולא כניגררים מבולבלים מפוחדים וחלשים.

 

אעזר במאמרו של ד"ר דב מימון - (יהודי חרדי המסור לקידום הדיאלוג התרבותי והדתי בין מוסלמים ליהודים כמנוף לשינוי חברתי ופוליטי)- "כשהאוטופיות הופכות לסיוט" ("ארץ אחרת" , 2002) על מנת להציע גישה חלופית לקיר הברזל. ד"ר דב מימון מציע חשיבה חדשה שהתגבשה בעשורים האחרונים, אך יש לה שורשים בנפש האדם ובתרבותו מימים ימימה. עתה, כשהדרך הראשית סובלת מבלבול סרבול ודלדול, מחשבה זו שנחשבה לבלתי אפשרית, תקבל את הלגיטימציה בצורתה החדשה כאפשרות הטובה וההכרחית.

 

המאמר פותח  בטענה שההיסטוריה האנושית לימדה אותנו על פי רוב שסופם של האידיאות והרעיונות הגדולים - אם היו אלו חזיונות דתיים אוניברסליים או אידיאולוגיות משיחיות אתאיסטיות - להוביל לשפיכות דמים, למרות הברכה והאמת שהן קיוו להביא. מאחר שאין בין בני- האדם הסכמה על הרצוי, והמאמינים באידיאות של האמת משוכנעים שעולמם הוא העולם היחיד בעל הערך והמשמעות, אין מנוס מבניית מערכת של דיכוי. הפעלת כוח גלוי או סמוי היא בלתי נמנעת.  עקב כך האמריקאים, בוני העולם החדש, הסתפקו באידיאל מינימאלי של חברה אזרחית, בניית עולם המשוחרר מאותו מתח ערכי מסוכן. לתורתם, כל תפקידה של המדינה הוא לשמור על הסדר האזרחי "הנייטרלי" החופשי והשווה לכול. אכן היה שווה, שווה הרבה, עצום ורב, שווה לכול ובאותה מידה לא שווה דבר. המדינה האזרחית  נדמית לספינה גדולה השטה באוקיינוס ללא יעדים מוגדרים מראש וכל תפקידם של הנוסעים הוא לשמור על הסדר שיאפשר חיים "הגונים" בספינה. האם תיתכן הגינות נייטרלית? יש בכלל משמעות למילה הגינות בלי מערכת ערכים? 

 

במאמרו, כותב מימון תחת כותרת המישנה "תוכנית רשמית ותוכנית סמויה" המתייחסת למודל החברה האזרחית הנייטרלית כביכול כי: "באופן אירוני, דווקא מאחורי חזון העולם הלא אוטופי מסתתרים הכיסופים לעולם שלם וטוטאלי, כלומר, אוטופי בכל זאת."

סוף עידן המלחמה הקרה חשף את העולם כולו ל"תכנית סמויה" זו בצורת הכלכלה הגלובלית הנייטרלית, הטבעית וההוגנת על שבעת ידיה הנעלמות, אוטופיה של חברה אזרחית, הפרטת היחיד מכל איסור מוסר ומסורת. תחימת הדת והאידיאולוגיה למרחב האישי וקביעה של סדר יום ציבורי נייטרלי ללא עמדה דתית או אידיאולוגית, התגלתה כטובה ומיטיבה בעיקר "לטובים" וככל שהם דבקים בה יותר ובקנאות, היא טובה ומיטיבה יותר לטובים ביותר, למצטיינים מבין הטובים.

 

האידיאות הגדולות והדתות האוניברסליות במלחמותיהן הביאו לעולם את הזוועות והדיכוי שממנו שיחררה התפיסה האינדיבידואליסטית והפרקטיקה של החברה האזרחית הליברלית קפיטליסטית. אך האינדיבידואל נישאר בודד, ריק והפרקטיקה, יחד עם השחרור ממסע האידיאות, איבדה את יכולתה להיות הוגנת.

העולם נותר צפוף יותר ומאותגר ובו שוכנים בערבוביה ללא דיאלוג אידיאות גדולות, דתות אוניברסליות ופרטים בודדים חופשיים ומסודרים אזרחית. אין דיאלוג כי אין שפה ומסגרת שיאפשרו ויחייבו אותו.

 

יופיה ושטניותה של המודרנה

 

בכותרת משנה נוספת באותו מאמר "מלחמת האלים והפוליטיזציה של הערכים", כותב דב מימון:

"ב- 1919 זיהה הסוציולוג מאקס ובר את המאבק הבלתי נמנע בין תפיסות העולם הערכיות השונות, וטבע את המונח המטאפורי של "מלחמת האלים", להבדיל מהוגי דעות בני זמנו וקודמיהם, שהאמינו בשכל הישר כדרך ליישב סכסוכים ולהוביל את האנושות לשלום עולמי, קבע ובר שהמניעים של הפוליטיקה אינם ראציונליים ולכן אינם פתירים. המדע יכול רק לקדם בצורה יעילה מטרה ערכית שנקבעה מלכתחילה מתוך שיקולים פנימיים אי-ראציונליים."

 

המדע, פאר החשיבה הראציונלית משרת מטרות אי- ראציונליות. זה כוחה, יופיה ושטניותה של המודרנה. גם היום, עדיין מנסים מדענים להכפיף את הנפש לגוף, את הרוחני לחומרי, ולהכיל את הלא ראציונלי בראציונלי במתודה המדעית. רלטיביזים זה והפונקציונליות של המדע מביאים למסקנה הבאה, כפי שמביא דב מימון מדבריו של פרופ' סמואל הנטינגטון (התנגשות הציביליזציות" 1973): "האמונה באוניברסליות של התרבות המערבית סובלת משלוש ביקורות: 1- היא שגויה 2- היא אינה מוסרית 3- היא מסוכנת. היא שגויה כי לציביליזציות אחרות יש אידיאלים אחרים;  היא אינה מוסרית כי האימפריליזים הוא המסקנה ההגיונית של האוניברסליזם;  והיא מסוכנת כי היא יכולה להוביל למלחמה בין ציביליזציונית חמורה."

 

אם כן, מה המשמעות של ההומניזם. איזה זכות יש למערב החזק והעשיר להתערב בתהליכים המתרחשים בעולם השלישי משיקולים מוסריים? שאלה זו היא שאלה אמיתית וחשובה ואנסה להשיב עליה בהמשך. אולם, למצער הוא שבמסגרת משחקי הכוח המדיניים פוליטיים וכלכליים נעשה בה שימוש ציני ביותר. מחד, על מנת להצדיק את הליברליזם "הטהור", נמנעת  כל התערבות מכל שיקול למול "הטבעיות" של השוק הנשמרת בקנאות כמעט דתית. הפרטת האדם לצרוך ולהיצרך. מאידך, כופים על חברות שונות כללים "טבעיים" אלו מבלי כל אחריות  לעושק, לרעב, לניצול ולאלימות המתרחבים בעתיים.

לאור האמור, כבר לא ניתן להציג את הקולוניאליזם כאוניברסליזם ולכן הוא מופיע כצורה "טבעית", ללא ערכים, מדע טהור כביכול. כסות זו לא מבטלת ובוודאי שלא מטפלת או מתמודדת אם הרליטיביזם ושאלת ההומניזם, כפי שציטטתי מדבריה של טירן מינהא. כך קורה שדווקא כשהיא בשיא כוחה נחשפת חולשתה ושבריריותה של תרבות זו.

 

למרות הרלטיביזם, או נכון יותר דווקא בגללו, הכרחי לקיומנו לקיים דיון בערכי היסוד השונים שמניעים את חיינו, דיון לפי רוחה של התבונה. אם אכן ערכים קודמים לרציונל, הרי שדיון רציונלי לא יועיל, לא ניתן לסדרם בסדר היררכי או פונקציונלי. התבונה מחפשת את משמעותם, את המתח הגלום בהם והרגשות שבבסיסם. תבונה זו מחייבת הסתכלות שווה אל האחר ואל עצמנו. מכשירה העיקרי הוא הדיאלוג, שאליו נדרשים  בעלי הערכים השונים. דיאלוג זה מחייב צניעות ויכולת לביקורת עצמית, יש בו את היחס הבלתי אמצעי האישי על ערכים של קולקטיב אחר כמו של איש אל רעהו כפי שביקש א. ד. גורדון. ( לא יזיק לקרוא שוב את "דירה להשכיר" ו"אוזו ומוזו מכפר קקרוזו").

 

במאמרו מזכיר דב מימון את חוג בלגרד שיושבים בו אינטלקטואלים חשובים כמו דרידה טיילור ועוד, ולפי הבנתם: "נראה שהמוסר החדש יהיה בו בזמן יותר אוניברסלי ויותר מקומי".  המוסר יחייב עוגנים של הומניזם אוניברסלי ומסגרות של דיאלוג אין- סופי תוך השארת מרחב רב לגוונים והעדפות מקומיות של חברות גדולות, קטנות ואפילו אינטימיות. עולם בעל איפיונים שיזוריים.

 

האחר של האחר זה אתה

 

קונפדרציה על פי אחת האינציקלופדיות מוגדרת כ "צורה מסוימת של פדרציה שבה לישויות החברות יש מידה רבה יותר של אוטונומיה ועצמאות ביחס לשלטון הפדרלי המרכזי. הדוגמאות לקונפדרציה הן מועטות, משום שמדובר במבנה משטר חלש ולא יציב הגובל בצורה של מדינות עצמאיות."

 

חוסר יציבות זה מניח שאוטונומיה רחבה לא מאפשרת מבנה מרכזי יציב ושמרכז חזק מבטל את העצמאות המקומית. התבונה מגלה שדווקא היציבות היא זו היכולה להכיל את שניהם. דב מימון כותב שההיסטוריון ארנולד טוינבי טען ש"הדתות המאוחרות ניצחו מפני שהכילו את קודמותיהן (לטענתו, הנצרות הייתה יותר אוניברסלית מהיהדות והליברליזים יותר אוניברסלי מהנצרות), אז המערכת החדשה תכלול ברמת הדיון, טענות עוד יותר רחבות מקודמותיה".

 

עוד מוסיף מימון כי: "להבדיל מהצעת טוינבי, הדיון הנדרש בארץ לא יהיה רק יותר אוניברסלי אלא גם יותר פרטיקולרי, הוא יכלול גם את הקולות הלא אוניברסליים ויביא בחשבון את הצורך בזהות קבוצתית בטוחה ומוצקה, שטוינבי, שמחשבתו הייתה טבועה בחותם המחשבה המערבית האינדיבידואליסטית בלבד, לא היה יכול להכיל".

 

באותה הרוח של טוינבי, עם התובנות מהרלטיביזם והצורך בזהויות מקומיות מעבר לרציונליות המדעית, הקונפדרציה השיזורית מכילה את מדינת הלאום הליברלית והאינדיבידואלית.

 

 דב מימון כותב, שכיום קיימות מספר מסגרות בישראל המקיימות דיאלוג ערכי מעין זה ומקווה שמהם תצא הלגיטימציה לתבונה זו. לכשעצמו אינני סבור שזרעים אלו יוכלו לנבוט. אך עתה, במציאות המקומית הבין לאומית, הגלובלית, שתיארתי, נידמה שהסדר הקנטיאני (על פי קאנט) הרציונלי לא נותן עוד מענה. הפשטנות הדרוויניסטית של "החזק שורד" לא נראית יותר לנו היהודים בארץ ולמערב ככלל, מבטיחה כבעבר. והמטפיזיקה של קארל שמידט, המבשרת לנו שהעוינות האינסופית לאויב (לאחר) היא הבסיס לזהות הקולקטיבית, כבר הייתה לסיוט באמצע המאה שעברה. עתה מחשבות אלו יוכלו לתת תקווה ולינבוט.

יתכן, כותב דב מימון, שנצטרך לבחון את האלטרנטיבה היהודית העתיקה "ואהבת לרעך כמוך". כלל זה הרבה פחות מוחלט ובינארי מהאמיתות האחרות, אך כנראה מכיל תבונה ומורכבות רבה מהן. כמה מורכב צריך לבנות את השפה והמסגרת בשביל לחיות חיים פשוטים וטובים?

 

אסיים עם הסיום של דב מימון "אני מציע לדייק בהבנת כלל הזהב לפי משמעותו הפשטנית

הבאה: אם האחר של האחר זה אתה, אז הוא לא נופל ממך ולא עולה עליך."

כאלו הן ממשויות יסודיות. 


נכתב בתאריך
22/9/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו