עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כמו גזירת גורל - בתהליך ההפרטה נוצרה תחושה דטרמיניסטית שהכל כבר גזור מראש. שהרי ברור שאם רעיון מסוים יידחה, הוא יוחזר שוב ושוב להצבעה עד שיתקבל

כמו גזירת גורל - בתהליך ההפרטה נוצרה תחושה דטרמיניסטית שהכל כבר גזור מראש. שהרי ברור שאם רעיון מסוים יידחה, הוא יוחזר שוב ושוב להצבעה עד שיתקבל

מאת יזהר בן נחום - 21.9.2008

 

ההצעה על שינויים בשיטת התגמול בבית קמה התקבלה ברוב מוחץ, זאת בניגוד לתחזיותיהם של רבים. להערכתי, פעלה כאן אותה דינמיקה שעזרה לכל השינויים בתנועה הקיבוצית מאז הלינה המשפחתית. בשלב מסוים נוצרת תחושה דטרמיניסטית שהתהליך כבר גזור מראש. גם אני, שהייתי בין עשרים מצביעי הנגד, יודע שגם אילו נפלה ההצעה, הסיפור לא היה מסתיים בכך. המזכירות היתה מעלה את הנושא להצבעה פעם נוספת – או תוך זמן קצר בשינויים קלים, או אותה הצעה עצמה בעוד שנה לכל היותר. שמעתי גם טענה שקבלת ההצעה דווקא טובה ל"שמרנים", משום שהיא בולמת זמנית שינוי קיצוני יותר.

 

נושא מעניין נוסף הוא האדישות היחסית בקרב חברי בית קמה כלפי הסיפור כולו. אחוז ההצבעה היה גבוה (82%), אך הוא הושג רק בזכותה של חברה עקשנית, שטלפנה לחברים והמריצה אותם לבוא ולהצביע. אילו היינו מצפים מהחברים שיבואו ביוזמתם לחדר האוכל במיוחד כדי להצביע (ולא כדי לאכול או לעיין בסידור הרכב ועל הדרך, אם כבר ממילא הקלפי שם, אז טוב, יאללה, נצביע), היה אחוז המצביעים נמוך בהרבה. מעבר לכך, אחוז ההצבעה הוא רק אחד המדדים למידת העניין שהנושא מעורר בציבור. בניגוד לסערות המאפיינות קיבוצים אחרים בתהליכי שינוי, כולל גילויים של אלימות פיזית ופניות לבתי משפט, האווירה אצלנו לקראת ההצבעה, במהלכה וגם אחריה, כשנודעו התוצאות, היתה רגועה ביותר. לפני שאתייחס לשאלה אם זה טוב או רע, אנסה לעמוד על הסיבות לאווירה הרגועה הזו.

***

חלק מהחברים שאיתם דיברתי מייחסים את האדישות לקושי להבין את ההצעה. הסבר אפשרי אחר הוא ששיטת התגמול החדשה נותנת די מעט לרוב החברים ובעיקר – לא לוקחת כלום מאף אחד. אנשים בדרך כלל יעמדו על הרגליים האחוריות כשרוצים לקחת מהם (איך מצילים פרסי מטביעה? במקום להגיד לו: "תן לי יד ואמשוך אותך החוצה מהמים", אומרים לו: "הנה, קח את היד שלי" ואז מושכים אותו החוצה). לי יש עוד הסבר: כאשר הקיבוץ כבר איננו יישוב בפני עצמו, אלא חלק מיישוב גדול יותר, הוא הופך לנושא הרבה פחות מעניין, גם עבור חבריו. יותר ויותר מרכיבים של איכות החיים שלנו עוברים ועומדים לעבור מתחום אחריותו של הקיבוץ לתחום אחריותו של היישוב. אם, בנוסף לכך, מבטיחים לנו שהשינוי לא ישנה באופן מהותי את רמת החיים של רובנו, ממה יש להתרגש? הדבר היחיד שעלול אולי להרגיז מישהו הוא גידול צפוי בפערים בין חברי הקיבוץ, אבל גם אם נתעלם מהפערים הקיימים כבר היום, כאשר אתה חי ביישוב שחלק גדול מאוכלוסייתו גר בוילות, הפערים הכלכליים הופכים לשגרה.

 

כמי שהצביע נגד השינוי, אני אמור להיות עצוב לא רק מפני שאני שייך ל"מחנה המפסיד" ולא רק מפני שהתבוסה היתה מוחצת כל כך, אלא גם בגלל הקלות שבה מתקבלים דברים שאני מתנגד להם. יש אנשים שאומרים: "אם כבר נגזר עלי להפסיד, לפחות אני אראה להם קודם שאותי לא מנצחים בלי מלחמה". על-פי השקפת העולם שלי, לא רק בנושא המסוים הזה ולא רק בנוגע להכרעות בתוך הקיבוץ, לפעמים פחות חשוב איזו החלטה התקבלה ויותר באיזו דרך היא התקבלה. אם החלטה "לטובתי" התקבלה בתהליך שמטרפד סיכוי עתידי לקבל החלטות תוך דיאלוג חברי, אין לי מה לשמוח. יש קיבוצים שבהם כבר אי אפשר לקיים חגים או פעילות תרבותית, כי החברים לא רוצים לראות את ה"אויבים". כל עוד אנחנו בבית קמה יכולים לקבל החלטות, נכונות יותר או פחות לדעתי, מבלי לאבד את החברות (במובןfriendship  ולא membership), אני מודאג פחות.

 

למאמרים של יזהר בן נחום

נכתב בתאריך
21/9/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו