עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פרובינציאלי באמריקה - ישו והעסקים

פרובינציאלי באמריקה - ישו והעסקים

עזרא דלומי - 10.9.2008

 

 

אלפים מנופפים בידיהם, עוצמים עיניים, מוחים דמעה, חלקם עולים בזה אחר זה לבמה כדי לספר ש"פתאום הכאב עבר", או "חוש השמיעה חזר", או "שהראייה השתפרה" והקהל מגיב בהתלהבות. ישו עשה להם את זה

 

אולי משום שאני צופה מעת לעת בשידורי דרשות מהמסגדים בעולם המוסלמי, נדבקתי כאן לערוצי המטיפים האוונגליסטים. ויש הרבה. צריך לראות כדי להאמין. כל ערוץ וכוכב הבית שלו. בעיקר נדבקתי לשידורי ההטפה הישירים מאולם ענק בן כמה אלפי מושבים בלוס אנג'לס המשודרים גם באתר godtv.com.

בעצם, זהו מופע רוק אוונגליסטי. המטיף, המקועקע מכף רגל ועד ראש, הוא - הכיצד לא - אדם שהתדרדר לסמים וניצל, בעזרת ישו כמובן. הוא מטיף אמן. מדקלם במהירות ובמיומנות את הטקסט, קורא ברצף, בע"פ, ללא טעות, את כל סוגי המחלות מהן יירפאו המאמינים (In the name of Jesus), הוא מתואם להפליא עם הלהקה המלווה בשירה כנסייתית. זהו שואו שיכול למכר. אלפים מנופפים בידיהם, עוצמים עיניים, מוחים דמעה ועולים בזה אחר זה לבמה כדי לספר ש"פתאום הכאב עבר", או "חוש השמיעה חזר", או "שהראייה השתפרה" והכל מריעים (In the name of Jesus), צוהלים ומתרגשים. המטיף מגביר את קצב וטון הדיבור ועמו הלהקה (שירה נהדרת), שמנסרת את חלל האולם בזמרת שבח לישו.

 זהו מפגש קלאסי בין התחכום, שעושה ביזנס אדיר מעסקי האמונה, לכסילות שמוכנה לשלם על זה. תחכום לא צומח סתם ככה, הוא זקוק לכסילות. מניפולציות יש גם בדתות אחרות, ההבדל הוא בעומק הביזנס. וכאן הוא עמוק ורב. ואתם, אל תגידו שזה ביזנס כי זה In the name of Jesus.

 

***

ועוד מוזרות אחת: "המפגינים" בחוצות וושינגטון. מעת לעת יש כאן הפגנה בנושא כלשהו. המפגינים - קבוצה לא גדולה - מתופפים על מכל הבא ליד - דליים, ארגזים, פחים - צועקים, רועשים, רוקעים נושאים כרזות, מושכים תשומת לב. מתברר שאלה "מפגינים מקצועיים". הם כלל לא "בעלי העניין". הם נשכרים (באמצעות אמרגן) ע"י מוסד זה או אחר, הרוצה למחות או לתמוך בעניין כלשהו, מבלי לשלוח את אנשיו "לחזית". המפגינים השכירים - לרוב אנשים קשי יום - יעשו לו את העבודה. הם ימחו נגד בעלי הבתים, הם יפגינו בעד בעלי הבתים;  יצעקו בשביל השמאל, ישירו בשביל הימין, הם בעד הנגד ונגד הבעד, הם בשביל מי שישלם. האידיאולוגיה היא שאין אידיאולוגיה. 

***

בן אנד ג'ריס: גלידה וערכים

 "במדינת ורמונט יש רק דבר אחד שהוא חשוב יותר מבית המושל", אמרה הרלש"ית שהובילה אותנו לסיור בבניין העתיק בבירה מונטפלייה. היא התכוונה למפעל הגלידות בן אנד ג'ריס, הנמצא לא רחוק מכאן. סיפורם של שני ילדי הפרחים, בן כהן וג'רי גרינפילד - תלמידים לא כל כך מוצלחים - שהתחילו בהרפתקת גלידה קטנה שהפכה למעצמה - כבר סופר. חזון המפעל - הממצה השקפה מתקדמת של עסקים למען הקהילה (לא כיחסי ציבור) - תלוי על קירות כל גלידריה בוורמונט. ראשיתו בפערי שכר נמוכים בין מנהלים לעובדים; בקשרים ארוכי טווח עם יצרנים קטנים "ירוקים"; ברכישת חומרי גלם ממפעלים המעסיקים בעלי מוגבלויות; בהשתתפות העובדים ברווחים; בהפרשת אחוז קבוע מן הרווח למטרות חברתיות ועוד. חלק מזה דהה במשך השנים, אבל לא נמחה. אלא שבקרוב זה עומד, כנראה, להסתיים.

הצמיחה הפנטסטית של המפעל בשנותיו הראשונות, הצריכה הנפקת מניות כדי לגייס כספים להשקעה; את המניות הללו ליקט תאגיד הענק יוניליבר האירופי, עד שבשנת 2000, קנה את  רובן, יש אומרים בברכתו של ג'רי. לבן, השותף, זה עלה בהתקף לב. בהסכם בין יוניליבר לבין בן אנד ג'ריס נקבע שעד 2010 ימשיך המפעל לפעול במתווה הקהילתי המסורתי שלו ואז יהפוך יוניליבר לסולן יחיד.

סיור במפעל הוא סיור בארץ האגדות. איורי הפרות שעל הקירות וסרטוני התצוגה שופעים הומור ושובי לב. אלא שאגדות לחוד ומציאות לחוד. המדריך מוביל את הקבוצה ומרצה על נפלאות המפעל, אך בין עמדה לעמדה, בשיחה נלחשת עמי, הוא מקונן על העתיד. "זאת הייתה השתלטות עוינת" הוא אומר בכעס, "נאבד את כל ההטבות שהיו לנו." כעבור שנייה, הוא שוב מול הקהל, מסביר בחיוך על נפלאות חמשת הטעמים החדשים. מסיים וחוזר חלילה לרטון באוזניי.

ורמונט היא מדינה קטנה ומשונה. על "וול-מרט" הענקית היא אוסרת להיכנס לשטחה, מתוך רצון בריא להגן על העסקים הקטנים; אז למה שהמדינה לא תרכוש חלק מבן אנד ג'ריס, המקיים כ"כ הרבה עסקים קטנים ותמנע את הסגרתו לתאגיד חיצוני? "השתגעת", נבעת אחד ממארחיי, כאילו אמרתי דבר חטא, "לממשלה אסור בשום אופן להיכנס לעסקים."... טוב, אז שייסגרו...     

  

***

איקאה, ענק הרהיטים השבדי, הקים מגה חנות בדרום ברוקלין, באזור המחסנים שלחוף הנהר. למה בדרום ברוקלין? כי במנהטן הקרקע יקרה ואין מקומות חניה. הבעיה שאל דרום ברוקלין לא מגיעה רכבת תחתית, ובלי "תחתית" - אין לקוחות. ואיך יגיעו תושבי מנהטן לקנות רהיטים? פשוט מאוד: איקאה הקימה להם שירות מעבורות חופשי הנע בין דרום מנהטן לדרום ברוקלין. המעבורות יוצאות כל חצי שעה ומסיעות את קוני הרהיטים ואלה חוזרים עמוסי קרטונים וסטים של ריהוט להרכבה.  מכיוון שהנסיעה במעבורת היא בחינם, גם טרמפיסטים כמונו יכולים ליהנות ממנה. את הדרך חזרה ממנהטן לברוקלין, מטיול האופניים שעשינו ביום ראשון בבוקר, כשעוד לא היתה תנועה, עשינו על מעבורת הרהיטים של איקאה. 

  

ארלינגטון, כל המצבות אחידות

***

 

בעוד בישראל מתפתחת תופעה המכונה, "הפרטת השכול" - כל משפחה של חלל מבקשת להנציחו בטקסט ובמצבה משלה - בבית העלמין הצבאי בארלינגטון, כל המצבות אחידות, פשוטות, ללא הבדל דרגה ומעמד. מאז 1947 אין חריגה מן הנוהל הזה, לבד מקברה של משפחת קנדי, שהוא קצת מעל האחרים. רק קצת. למעלה מ-300 אלף מצבות - רבות מהן ממלחמות מיותרות - כולן זהות וצנועות, מסודרות בקווים ישרים ומדויקים. אבן לבנה קטנה עם כיתוב מינימלי סטנדרטי. הפשטות והאחידות, מעניקות מכובדות למקום, מכות ברגש, הרבה יותר מאשר המצבות המופרטות, הנהוגות לאחרונה בארץ. 

 

 

למאמרים של עזרא דלומי
לפרובינציאלי באמריקה האחרון, 4.9.08

נכתב בתאריך
10/9/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו