עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פרובינציאלי באמריקה: כמו במערבון - המטווחים העצומים בגרינסבורו, הם לא רק לירי על צלחות חרס. יש שם מטווחי אש חיה שבהם יורים "אש-אש-אש" ממקלעים שכל אחד מביא מהבית. זר, כלומר ישראלי, לא יבין זאת

פרובינציאלי באמריקה

כמו במערבון - המטווחים העצומים בגרינסבורו, הם לא רק לירי על צלחות חרס. יש שם מטווחי אש חיה שבהם יורים "אש-אש-אש" ממקלעים שכל אחד מביא מהבית. זר, כלומר ישראלי, לא יבין זאת. דו"ח מסופ"ש קסום

עזרא דלומי - 4.9.2008

 

"מתי הרכבת שלך מגיעה לגרינסבורו?" שאל בוב. השבתי שהיא יוצאת מוושינגטון ב-11.00 לפנה"צ ומגיעה ב-6.30 בערב. "אל תסמוך על לוח הזמנים," הוא אמר, זה לא הרכבות של אירופה".  בוב לא דאג לחינם, הוא הזמין כרטיסים למופע קאונטרי שאמור להתקיים "בצוותא" המקומית ב-8.30 בערב. הוא חשש שנאחר. הרכבת אכן איחרה בשעה (ובדרך חזרה בשעתיים). התברר שלוח הזמנים שלה הוא בגדר המלצה בלבד. אין מה לסמוך עליו. על רקע תקתוק הרכבות התחתיות, הכירטוס האוטומטי, הזמינות והמהירות, חוסר הסדר ברכבת הבין-מדינתית הוא בלתי נתפס. כמעט כמו בשיר הקטר, כולל הפסקות עישון בתחנות מסוימות, כולל הכרטיסן שמנקב ידנית. רטרו שברטרו. ומעניין, איש לא רוטן. אולי מתוך הרגל. מי שיש לו כסף ואין לו זמן, ממילא עולה על מטוס.

הנסיעה ברכבת מייגעת משהו, אך היא מאפשרת לראות חתיכת אמריקה דרך החלון - את מושבות העוני מרובות הקרוואנים - המזכירות את מגורי התאילנדים בקיבוץ - הצצות מעת לעת מבין משטחי הירק העצומים והבתים הפרטיים הענקים שלצדם; את שדות התירס שאין לראות את סופם, את היערות והנהרות. הרבה ירוק בעיניים. וזה עוד שנה שחונה.

***

הגעתי לתחנת גרינסבורו, בצפון קרוליינה, וטסנו להופעה, אחת מכמה במסגרת פסטיבל קאונטרי מקומי. את השנייה נראה למחרת. גרינסבורו היא עיר דרומית "לא גדולה" – כרבע מיליון תושבים – והאווירה ביתית. כמו בצוותא, רק פי שלוש בגודל, המושבים מסודרם ב-חית ומי שמגיע באיחור רואה רק את גבם של הזמרים. מסבירים לי כאן שיש היום תחייה של מוזיקת הקאונטרי, רק שזה לא בדיוק קאונטרי משום מעורב ב"בלו גראס", פולק ורוק רך ועוד כל מיני, כך שזה נקרא "מוזיקת שורשים". אני, מה אכפת לי איך קוראים לזה, העיקר שיש כינור, מפוחית ובנג'ו. מוזיקה מענגת. בלי כל הבום-בום של הראפ שפורץ מחלון המכוניות וקורע את עור התוף.

***

בוב, היום עורך דין במשרד גדול, היה בראש הנקרה במסגרת וורקשופ ב-1972. הוא מבקר מעת לעת בישראל במסגרת פרויקטים שהוא עסוק בהם. הקשרים בינינו דעכו עם השנים ושבו והתהדקו בעקבות ביקורה של בתו בירושלים במסגרת התנדבותית כלשהו. זה היה בשיא תקופת הפיגועים והיה צריך לדאוג לשלומה, אפשר לומר לשלמותה. המיילים והטלפונים  מירושלים לגרינסבורו וחזרה חיברו את החוטים מחדש. נציג נוסף של הקיבוץ בעיר הזאת הוא ד"ר שי סוקר, בנמשק שמזמן מזמן היה שכן ל"מיכלזון" בקטיף האבוקדו והיום הוא מדען, העושה חיל בתחום המחקר הרפואי.

***

אם לא היו אומרים לי ייתכן ולא הייתי שם לב, אבל מכיוון שאמרו - הקשבתי היטב בניסיון לעמוד על ההבדל בין האנגלית המדוברת בדרום ארה"ב, לזו שבצפונה. הטון אכן שונה, המוזיקה של השפה נשמעת אחרת. היא מזכירה אנגלית של מערבונים. קצת מאנפפת ו"מזומרת", בולעת סופי מילים, משהו "ג'ון ווייני" כזה.

 

תחושת המערבון ליוותה אותי כשיצאנו למחרת לירי על צלחות חרס. "סקיט שוטינג" קוראים לזה. ירי על צלחות, כמו רוב ענפי הספורט כאן, הוא תעשייה. ישנו הלבוש המתאים - החליפות לאחסנת הכדורים והתרמילים, האוזניות, הכובעים, המשקפיים – וכמובן הציוד האלקטרוני במטווחים - סיפור בפני עצמו. זהו ספורט שצובר פופולריות ככל שגובר כוחם של הארגונים המגינים על בעלי החיים. לא הורגים ציפורים, אבל לפחות יורים, פוגעים בכאילו ציפורים ומשחררים אגרסיות.  

ירי על צלחות חרס. כמו צפרים מעופפות

הכאילו צפורים הן צלחות חרס, כתומות וזוהרות, הנורות ממתקן אלקטרוני ומדמות במעופן, מעופה של ציפור. הן נורות בכל פעם לכיוון אחר. קולגה לוחץ על כפתור, אות חשמלי עובר למכונה, היא יורה צלחת ואתה רודף אחריה עם הרובה. דרך אחרת להפעיל את המתקן – בעבודה עצמית - היא להעביר פקודה קולית באמצעות מיקרופון. צועקים לתוכו "שוט!", הקול הופך לאות חשמלי העובר למכונה - והיא יורה צלחת. הבעיה  בשיטה הזאת, היא שאסור לדבר ליד המיקרופון. הוא מזהה קול, הוא אינו מבין שפה. למשל, אם אמרת "שיט!" אחרי שפספסת, תיכף תגלה שהעפת לחינם עוד צלחת.

***

בוב נתן לי שלושים כדורים בציפייה דרוכה שאפגין את יכולותיי הצה"ליות לעיני חבריו. נחשפתי במלוא קלוני. את רוב הכדורים יריתי בטרם הבנתי שזמן הצליפה האופטימלי הוא השניונת שבה הצלחת מתקרבת לשיא גובהה ומתחילה להאיט לקראת נפילתה. עשרים וחמישה כדורים נורו לריק ובחמישה שנותרו פגעתי בשלוש צלחות. צה"ל, כלומר אני, שוב נגלה לעיני אמריקה במערומיו.

המטווחים העצומים שיש כאן הם לא רק לירי על צלחות חרס. יש מטווחי אש חיה שבהם יורים "אש-אש-אש-אש" ללא הכרה. מלאי התחמושת כאן מעולם לא אזל. זר, כלומר ישראלי, לא יבין זאת. אנשים מביאים מהבית את העוזי, את האקדחים ועוד כל מיני כלי משחית ויורים ללא סוף. רק לפני שבוע דחה הסנט את ההצעה להגביל את מכירת כלי הנשק לאזרחים והשמחה רבה.  

כששקטה האש, הלכנו לשתות בבקתה. הטנדרים הפתוחים, כמו במערבונים, עצרו בחריקת בלמים, החבר'ה ירדו, התחילו למסור זה לזה דו"ח קרבי והחליפו חוויות. "אני מוכרח לקנות לי תת-מקלע", אמר אחד היורים שיש לו "רק" אקדח. "זה לא בעיה" ענה לו חברו, "כל מה שאתה צריך זה אישור מהשריף...".  שריף, אקדחים, כובעים רחבי שוליים, חיים בסרט, בסוף שבוע קסום בדרום ארה"ב. אמריקה המערבונית, כמעט כמו שבסרטים. אוי, איפה הסוסים?

 

לפרובינציאלי באמריקה האחרון - 20.8.2008
למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
4/9/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו