עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

להרחבה תרבות משלה - אחד הקוצים בנושא ההרחבה הוא היחס לדת. נצטרך להתרגל שהחגים בביתנו לא יהיו חגים קיבוציים כבעבר, אלא עם גוון הרבה יותר דתי

להרחבה תרבות משלה - אחד הקוצים בנושא ההרחבה הוא היחס לדת. נצטרך להתרגל לכך שהחגים בביתנו לא יהיו חגים קיבוציים כמו אלה שעיצבנו בעבר, אלא חגים עם גוון הרבה יותר דתי

 

מאת יזהר בן נחום - 2.9.2008  

 

פעם אחר פעם אנחנו אומרים לעצמנו: אצלנו זה יהיה אחרת. אצלנו לא יהיו מלחמות ולא פניות לבית המשפט, לא החתמה על עצומות ולא הפגנות. אנחנו יודעים שזה לא פשוט להלביש הרחבה קהילתית על קיבוץ בן כמעט ששים, אבל נעשה את זה באהבה, רק באהבה. בנושא הזה צריך ללמוד מהקיפודים. אתם יודעים איך קיפודים עושים אהבה? בזהירות. ועוד דבר – בחיים של קיפודים יש רק שתי אפשרויות – או לשמור מרחק או להידקר. יש קיבוצים שבנו הרחבה קהילתית והחליטו לבחור באפשרות הראשונה – לשמור מרחק. אנחנו החלטנו אחרת וזה אומר שיש קוצים ויהיו עוד הרבה קוצים בעתיד.

 

אחד מאותם קוצים הוא נושא היחס לדת. למה בעצם? הרי גם אם יוקם בבית קמה בית כנסת ואפילו אם ייערכו תפילות במועדון, לא יכריחו אף אחד להתפלל בניגוד לרצונו. מתברר שזה קצת יותר מורכב. נתחיל אולי מזה שהמקום הזה הוא ביתם היחיד של אנשים שהגיעו אליו צעירים והיום הם – איך נכנה את זה בלי להעליב – פחות צעירים. ההרחבה הקהילתית קמה משום שאותם אנשים, למרות מאמציהם, לא הצליחו לשכנע את בניהם ונכדיהם להמשיך ולקיים את צורת החיים שבצדקתה האמינו. היום יש לנו יישוב פורח, מלא משפחות צעירות וילדים בכל הגילים, אבל יש לזה מחיר: חברי הקיבוץ ייאלצו להתרגל לכך שלאנשים החדשים – אלה שהצילו את בית קמה מכיליון – יש מה להגיד ולפעמים זה שונה ממה שקיים היום.

 

בשלב הנוכחי אנחנו – חברי הקיבוץ – עדיין יותר נהנים מהפרי מאשר משלמים את מחירו. מצד אחד - המשפחות הצעירות כבר פה, הילדים על הדשאים ובמגרשי המשחקים מרנינים את הלב וחיי התרבות תוססים. מצד שני – את אורח החיים ביישוב עדיין הקיבוץ קובע. כדאי לחברי הקיבוץ להפנים שהמצב הזה, גם אם הוא נוח, לא יימשך לאורך ימים.

 

הסיפור הזה של ותיקים מול חדשים לא קשור בהכרח למצב המורכב של קיבוץ והרחבה קהילתית. אני זוכר אותו היטב מהימים שאני חזרתי מהצבא בגיל 24 והעזתי בחוצפתי להתווכח בשיחת הקיבוץ עם ותיקים בני 54. היום, בגיל 56, עם שלושה נכדים, אני מצפה מחברינו בהרחבה לגלות יותר בגרות ממה שאני גיליתי בצעירותי ולהתייחס בסבלנות והבנה לרגישויות של אלה החיים כאן שנים רבות.

 

בין אותן רגישויות, כאמור, תופס מקום חשוב נושא הדת. רוב החילונים בישראל הם חילונים מתוך נוחיות. להיות דתי כל השנה זה ממש לא נוח ולכן הם מסתפקים בטקסים דתיים רק בימים או אירועים מיוחדים – משמחים או עצובים. רבים מחברי קיבוץ בית קמה, לעומת זאת, מתנגדים לדת מתוך השקפת עולם. בעבר היו כאן דברים קיצוניים שגם אני התנגדתי להם, כמו איסור על חופה בשטח הקיבוץ או דף של המזכירות שתוקף את הצמים ביום כיפור. היום אנחנו מתונים יותר וטוב שכך, אבל עדיין רבים מתוכנו, כולל אותי, רואים במזוזות, תפילות, עלייה לתורה ואפילו קדיש – דברים שמפריעים להם. תפילה בבית שלנו – והבית שלנו הוא לא רק דירתנו הפרטית, אלא גם מבני הציבור והשטחים הציבוריים בבית קמה – נותנת לנו את התחושה שמישהו גונב לנו את הבית.

 

 אם במסיבת חנוכה בבית קמה מדליקים נרות בלי "ברוך אתה ה'" ואם אנחנו עורכים טקסי זכרון ביום השואה וביום הזכרון לחללי מערכות ישראל בגילוי ראש, בלי קדיש ובלי "אל מלא רחמים", זה לא מתוך אי-ידיעה או שכחה, אלא כביטוי להשקפת עולמנו.

 

אז מה אני בעצם רוצה להגיד פה? שאנחנו קובעים כי היינו קודם ואין על מה לדבר? זה לא יהיה חכם להגיד דבר כזה, אבל חשוב להסביר למה הנושא כל כך מורכב ורגיש. נצטרך למצוא פתרון ביחד, לזה כמו להרבה דברים אחרים שצצו, צצים ויצוצו. בלי לעשות תחרות מי יותר חזק, בלי לכופף ידיים ובלי לספור חתימות ואצבעות. רק בתבונה, ברגישות, בכבוד ובהסכמה. 

 

למאמרים של יזהר בן נחום

נכתב בתאריך
2/9/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו