עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מה ערכו של קיבוץ - האם תשרוד תחושת השייכות את עידן הפרצלציה והשיוך, כאשר בעקבות ההפרטה נסגרים המוסדות המשותפים וחבר הקיבוץ הולך ומתכנס לביתו הפרטי?

מה ערכו של קיבוץ - האם תשרוד תחושת השייכות את עידן הפרצלציה והשיוך, כאשר בעקבות ההפרטה נסגרים המוסדות המשותפים וחבר הקיבוץ הולך ומתכנס לביתו הפרטי?  

 

 מאת פלג מור – 25.8.2008

 

המצלמה ליוותה את חברת הקיבוץ המשוטטת בחדר האוכל העזוב. הנה, כאן ישבנו, פה עדיין ברז הסודה, זה החיבור החשמלי לעגלות ההגשה.. והמצלמה עוברת בין האולמות הריקים, מתעדת עבר של יחד שהיה ואיננו עוד.

מהפכת ההפרטה השאירה אחריה ברבים מהקיבוצים סימנים חיצוניים ברורים: מדרכות ריקות מהולכים,  חדרי אוכל דוממים, מבני ציבור שהפכו מחסנים..

 

כבר תיארה מצב זה מישהי במקומון עירוני:

"המקום שקט ויפה אבל שיממונו מעציב ומעורר תמיהה: היכן האנשים? כשמתקרבים אל חדרי האוכל הסגורים מבינים את אחת הסיבות להיעדר האנשים בחוצות הקיבוצים: אין לאן לצאת. מאז נסגרו חדרי האוכל אין לאן לצאת. אין בשביל מה לצאת. אין בשביל מי לצאת. האם שיערו הדוגלים בהפרטה שכך – ריק, שומם, נוסך עצב – ייראה קיבוץ מופרט?"

 

הבחירה שעשו יוצרי הסרט, לתאר את הווית הקיבוץ הנוכחית על פי מצב חדר האוכל שלו, היא בחירה נכונה.  אין כחדר האוכל לתיעוד התהפוכות שעברו על הקהילה הקיבוצית במאה השנים. מהצניעות של ימי המחסור הראשונים ואהבת הישיבה ביחד, דרך חדרי האוכל המרשימים והמסיביים שנבנו בשנות השבעים שהדגישו  מסר של אמידות ובטחון עצמי, הנה אנחנו ושיטת החיים שלנו לנצח, עד לימינו, כאשר בקיבוצים רבים נותרה על תילה קליפת המבנה, מבחוץ כאילו כמו פעם, מבפנים חדלו החיים לפעם.

 

לא כל חדרי האוכל הקיבוציים נסגרו במסגרת ההפרטה הכוללת, חלקם הפכו למעין מסעדות והחברים האוכלים בהם ללקוחות. מה שהיה המשכו של הבית נהייה למרכז רווח עיסקי. עתה, ללא כל סרח עודף רגשי, היסטורי או סימלי הוא נועד להרוויח ותו לא, אם לקהילה מהסוג החדש אין יותר רצון לממן את היחד, אין בעיה לסגור אותו במקרה של אי כדאיות כלכלית. 

 

 חלק מהעוינות שהופנתה אל הקיבוצים במשך השנים מקורה היה בחוסר ההבנה  של המבקרים החיצוניים את מהותו של חדר האוכל הקיבוצי בפרט ואת תרבות המקומות הציבוריים בקיבוץ בכלל. הם לא הבינו שהאכילה בצוותא היא חלק מתפקוד המשפחה המורחבת, כפי שהיו בתי הילדים, ואולי לא ידעו שעקב כך הדירות הקיבוציות חסרות את החדרים המשרתים את הפונקציות המקובלות של חיי משפחה, מטבח, חדר אוכל וחדרי ילדים, להוציא אולי חדרונים סמליים, במימדי כוך. המוסדות הציבוריים כמו חדר האוכל הבולט בגודלו, אינם באים בנוסף על הקיים בדירתו של חבר הקיבוץ, אלא במקומו. 

כך נוצר רושם מוטעה של אמידות.

 

כבר התרשם אחד מחוקרי הקיבוץ הראשונים מילדי המשק המשוטטים בביטחון בשביליו מתוך ידיעה ברורה שהכל שלהם, לא רק המקום האישי בבית הילדים. ידיעה זו היא שגרמה שתחושת השיבה הביתה והרגשת הרווחה הנילווית לה החלה עם הכניסה בשער הקיבוץ, לא כאשר מגיעים לדירה הפרטית.

האם תשרוד תחושה זו את עידן הפרצלציה והשיוך, כאשר בעקבות ההפרטה נסגרים המוסדות המשותפים וחבר הקיבוץ הולך ומתכנס לביתו הפרטי?  

 

 אגב, מה שוויו של קיבוץ בעיני אחת מחברותיו? מה ערך החליפין שלו, נאמר, הכל ביחד, החלום; האידיאל; הבית המשותף; סתם אורח החיים, אם תרצו.

 

אותה חברה ציינה את משכורתה הגבוהה באופן ניכר ממה שקיבלה בעבר בתקציבה האישי, ואת רכישת מנעמי החיים שעתה הם בהישג  ידה: נסיעה לחו"ל, מצלמה דיגיטלית, החלפת מחשב... מה נאמר ומה נדבר, כדאי!

 

למאמרים של פלג מור

נכתב בתאריך
25/8/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו