עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פרובינציאלי באמריקה - עם כל הלשעבר הזה - ההתכנסות והשירים "הקיבוציים", גרמו לי צביטה בלב והשרו תוגה. אולי זה הגעגוע לקבלת השבת הקיבוצית שנעלמה לפני חצי יובל והמיניאטורה שלה נמצאה במרילנד

פרוביניאלי באמריקה

עם כל הלשעבר הזה - ההתכנסות והשירים "הקיבוציים", גרמו לי צביטה בלב והשרו תוגה. אולי זה הגעגוע לקבלת השבת הקיבוצית שנעלמה לפני חצי יובל והמיניאטורה שלה נמצאה במרילנד

 

מאת עזרא דלומי - 20.8.2008

  

 

"השכונה שלנו בגרינְבֶּלט שבמרילנד מתנהלת כקואופרטיב", מסבירה לי רחל נחמני, שחיה כאן כבר כמעט שלושים שנה. היא מצביעה על העובדים שמחליפים את הרעפים על גג הבית שממול, ומסבירה שזה במימון הקואופרטיב המקומי. כך גם תיקוני החשמל, האינסטלציה, אחזקת הנוי, המדרכות ועוד מיני עבודות. יש אפילו בנק של רכבים (zipcar) לשימושם, במחיר מסובסד, של מי שאינם בעלי רכב פרטי. מבנה הבתים והחצרות כאן מזכירים במשהו את "מעונות עובדים", אותן שכונות הסתדרותיות צנועות שבהן הבתים ניבנו מסביב לחצר מרכזית משותפת. הרוח ההתנדבותית וה"הצנע לכת", ניכרים כאן.   

 

הקואופרטיב הזה – המונה כמה מאות משפחות ומהווה חלק משכונת גרינבלט - הוא אחד משלושה (שמות כולם מתחילים ב"גרין") שהוקמו במסגרת הניו-דיל של הנשיא רוזוולט - בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. הם היו חלק מניסיון ההתמודדות עם השפל הכלכלי הגדול: הממשל העניק תקציבים והלוואות והאזרחים הקימו בתים ומוסדות וניהלו אותם. כך נאבקו בשעתו באבטלה. קראו לזה "עבודות ציבוריות". במסגרת זו הוקמו כאן צרכניה שנקראת, לא תאמינו – "קו-אופ" – חנות רהיטים, תחנת דלק ומוסדות אחרים בבעלות הציבור. לא כולם שרדו כלכלית.

גרינבלט, קהילה קואופרטיבית

בשנות החמישים, בעקבות החלטת הממשל למשוך את חלקו בהשקעה, נכנסו במקומו גורמים פרטיים והמיזמים הללו הלכו ודעכו. "כאן" מסבירה רחל, "החליטו התושבים המקוריים להמשיך בפרויקט המשותף, השקיעו בו מכספם והוא קיים עד היום. הקו-אופ, המשרת את אלפי תושבי השכונה – הוא בבעלותם של 1600 בתי אב, בעלי מניות הנהנים מעת לעת מדיווידנד."

ערב עם ניחוח קיבוצי

 

רחל נחמני היא בת גבעת-חיים איחוד וחברה קרובה של גיסתי, בת אותו קיבוץ. הקשר  בינינו נוצר באמצעותה. בשנות השבעים, לאחר הרבה שנים כעובדת סוציאלית במוסד "שפרירים" בקיבוצה, היא גויסה למחלקת הקליטה של  "האיחוד". אחר-כך יצאה לשליחות בארה"ב, משם שבה ארצה, אך לא לזמן רב. חבר הכיר בינה ובין אבי גליק, היום פרופ' (אמריטוס) לפיזיקה מאוניברסיטת מרילנד שעשה שנת שבתון בטכניון, ומאז הם ביחד, או-טו-טו סוגרים שלושה עשורים. בביקורה במשרדי ממרי בוושינגטון, התברר לי שג'וֹדי, בתו של אבי מנישואים קודמים, שהתה בראש הנקרה בתחילת שנות השבעים, במסגרת "הבונים" ומאוחר יותר נישאה לבן הקיבוץ, ממנו נפרדה כעבור כמה שנים. עולם קטן. מזכרת מג'ודי הם ציורי השמן העצומים שהכינה בשעתה לחג החנוכה, המעטרים את החג גם כיום.

 

לאבי יש עבר קיבוצי קצר. כבוגר השומר הצעיר בארה"ב, הוא "עשה עלייה" לגלאון בתחילת שנות החמישים, אך לא לזמן רב. "גרנו חמישה אנשים בצריף והחום היה מעיק", הוא נזכר, "העבודה בשדה הייתה קשה לי, סבלתי מהאבק, תוך זמן קצר איבדתי 20 ק"ג ממשקלי." צו קריאה שקיבל, למלחמה בקוריאה, חסך ממנו את המשך ההתלבטות. שלא כמו כמה מחבריו, הוא לא סירב ומנע מעצמו כמה מן הצרות שהיו למפירי הצו, בשובם לארה"ב. 

***

רחל קשורה לגבעת חיים כמעט "און ליין". אמה חיה שם ובבית העלמין קבורים אביה ואחיה אמיתי, מבכירי סיירת מטכ"ל, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. אמיתי שירת "ביחידה" עם  "המפורסמים" – עמירם לוין, אהוד ברק, גיורא זורע ואחרים.

 רחל מעורבת מאוד בחיי הקהילה של גרינבלט. היא אומרת שזה כמו המשך "מאז". לדבריה, תקופת היותה בקיבוץ עד גיל מבוגר, הותירה בה חותם שאמריקה לא מצליחה למחוק. היא מסורה מאוד לאורחים המגיעים מישראל: מארחת, מדריכה, מייעצת, מתקשרת לוודא "שהכל בסדר" ומציעה מקומות  לביקור "שאסור לך להחמיץ". יש הרבה כאלה בוושינגטון.

היא גם מתפקדת כמעין רכזת תרבות בקרב חבריה. מעת לעת מתקשר מישהו כדי לברר "לאן הערב". במסגרת זאת הוזמנתי לקבלת שבת בביתם של חנה ואריה, שהיו חברים במשך שבע שנים בגלאון, כדי לספר על פעילותו של מכון ממרי. מעין ערב תרבות קיבוצי. המשתתפים - רובם יוצאי השומר הצעיר בארה"ב, כמעט כולם פיזיקאים. קבלת שבת חודשית היא אצלם מסורת ארוכה: יש תורנות אירוח, יש חלוקת מטלות - מי מביא מה.

רחל ואבי גליק ב"מעונות העובדים" של גרינבלט

ההתכנסות והשירים "הקיבוציים", גרמו לי צביטה בלב והשרו תוגה. אולי זה הגעגוע לקבלת השבת הקיבוצית שנעלמה לפני חצי יובל ולפתע נמצאה המיניאטורה שלה במרילנד; אולי  בגלל שהפעם זו אינה קבלת שבת של חניכיי מחו"ל, שהקיבוץ עוד לפניהם, אלא של מי שהקיבוץ והארץ כבר מזמן מאחוריהם.   

 

יהודי אחד, שני בתי כנסת

 

כותרת העיתון של יהודי מרילנד בישרה על הקמת בית כנסת חדש בשכונת צ'בי צ'ייס, "שירת הנפש" שמו. לכאורה, ידיעה חיובית, עוד בית כנסת.. אלא שבגוף הידיעה מדווח כי "שירת הנפש" הוקם בגלל פילוג בקהילה המקומית. קהילת "טמפל שלום" סירבה לחדש את חוזיהם של הרב סירוטה והחזן טסאט והשניים, יחד עם נאמניהם, החליטו להתפלג ולהקים את בית הכנסת "שירת הנפש" - אם תרצו, "טמפל שלום איחוד" -  מעברו השני של הכביש. מה שמזכיר את הבדיחה על היהודי המגיע לבדו לעיר ובונה לעצמו שני בתי כנסת: האחד - כדי להתפלל בו; השני - כדי להחרימו.

 

הפילוג הזה החזיר לרגע את אבי גליק אל הפילוג המר שהיה בשומר הצעיר בין תומכי מפ"ם לסנהאיסטים, שהתחולל בתקופת היותו בארץ. הרגעתי אותו. אמרתי לו שהיום אין בקיבוץ אנרגיה לפילוגים. היום מתפרקים בהסכמה ומוכרים מרצון.

   

***

בגרינבלט יש מסעדה לבנונית שנקראת "ניו-דיל", אולי כהוקרה לרעיון ההוא למאבק בשפל הכלכלי. המסעדה חודשה לאחרונה ושופצה בעזרתם ובתרומתם של התושבים. בעל המסעדה הוא מהגר לבנוני הנשוי למהגרת ברזילאית. בערב בואנו לשם היה מופע שכלל ריקודי בטן. תזמורת מפיטסבורג ניגנה את "נולדתי לשלום" של עוזי חיטמן ורקדנית יהודייה (לפי השם) הרטיטה את מותניה, חזה ועכוזה. שיר ישראלי, מחול אוריינטלי, רקדנית יהודייה, מסעדה לבנונית, להקה אמריקאית – ממש "ניו-דיל".

 

לפרובינציאלי באמריקה הקודם - 7.8.2008
למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
20/8/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו