עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פרובינציאלי באמריקה - גורמה בלוע הארי - בתום הארוחה במסעדה היוקרתית של הבנק העולמי – חשתי כיורה ובוכה: בלסתי ונהנתי, תוך שאני תוהה עד להיכן ניתן למתוח את הפער בין הגודש השמנוני הזה לשוועת העוני שבו אמור הבנק לטפל

פרובינציאלי באמריקה - גורמה בלוע הארי  - בתום הארוחה בלוע הארי הקפיטליסטי – המסעדה היוקרתית של הבנק העולמי – חשתי כיורה ובוכה: בלסתי ונהנתי, תוך שאני תוהה עד להיכן ניתן למתוח את הפער בין הגודש השמנוני הזה לשוועת העוני שבו אמור הבנק לטפל

מאת עזרא דלומי - 7.8.2008

           

ד"ר נמרוד רפאלי הוא פנסיונר של הבנק העולמי. את עבודתו שם סיים בשנת 2001, כמנהל מחלקה שעסקה בתכנון כלכלי של המדינות המתפתחות. מאז הוא במכון ממרי בוושינגטון. רפאלי מנפיק תקצירי ידיעות כלכליות מן המזה"ת, מכין דוחות מחקריים וכותב לכתבי עת  כלכליים. הוא מתרגם מערבית לאנגלית והחומר מופץ בבלוג כלכלי באתר www.memri.org

 

 רפאלי הוא יהודי יליד עיראק (כמוני). הישיבה במכון בשכנות לו מעניקה הזדמנות לחזור וללהג בשפת יהודי עיראק, אשר יש מכנים אותה "היידיש של הערבית." הוא עלה לישראל בתחילת שנות החמישים ושהה בה עד 1960. משסיים את לימודי הכלכלה באוניברסיטה בהצלחה, הוא סומן על-ידי ראשי מפא"י כמועמד ראוי להנהגה במסגרת "משבצת העדות.

 

הוא שובץ למחוז תל-אביב של המפלגה, שם כיהן (בגיל 25) כמזכיר האדמיניסטרטיבי של המחוז, עם הבטחה "להגיע רחוק". שמורים עימו מאז סיפורים משעשעים על ראשי הגוש האימתני ששלטו במפא"י ועל כל מה שזז במדינה. יש לו תמונות עם מרדכי נמיר, לבון, שרגא נצר, רבינוביץ', בן גוריון ובעצם עם מי לא. עם רובם הוא התרועע והסתודד.

***

רפאלי נזכר כיצד נסע ביחד עם משלחת של ראשי הגוש לדגניה ב', כדי לכפות על קדיש לוז את דין התנועה ולהביאו לכהונת יו"ר הכנסת. "לא האמנתי באיזה חדר קטן הוא גר, וזה עוד הולך להיות יו"ר הכנסת", הוא אומר, "הגענו אליו מאוחר בלילה ולא עזבנו עד שהוא התרצה והסכים."

 

נמרוד רפאלי (משמאל) מסתודד עם מרדכי נמיר

הוא זוכר איך כל אימת שהיה נוצר גרעון בתקציב, היו רצים, הוא ויהושע רבינוביץ', אל הנהלת "סולל בונה" כדי לבקש כיסוי; והוא זוכר גם את מלאכת השיבוץ לתפקידים המרכזיים: לאחר שגמרו לסדר את התפקידים החשובים לאנ"ש, היו נזכרים ש"צריך ייצוג לעדות" ומוצאים תפקיד זניח כלשהו לעדתי התורן. נמרוד נפגע מאוד מהסצנה הזאת.

 

ב-1960 זכה רפאלי במילגה מקרן פולברייט ויצא לעשות דוקטורט באמריקה. הוא חזר לארץ לשלוש שנים, כמתחייב מתקנון הקרן, כדי להיות מראשוני העוסקים בניתוחים חברתיים וכלכליים בקרב ערביי השטחים. מקום מושבו היה במחנה ג'בליה ומפקדו היה מוטה גור, מושל רצועת עזה דאז. ואולם ראשו של רפאלי נשאר באמריקה.

 

נמרוד רפאלי (עומד עם סיגריה) בהתייעצות של אנשי לבון

משסיים את חובותיו לקרן, מיהר לחזור אליה והצליח להשיג את מה שרק יחידי סגולה משיגים: ג'וב בבנק העולמי. "לבנק הזה נכנסים כדי לא לצאת" הוא אומר,  "זה סידור טוב  לכל החיים". והוא אכן לא יצא ממבנק במשך שלושים שנה, עד לפרישתו. מעמדו ואזרחותו האמריקאית מזמנים לו פגישות והיכרויות עם ראשי מדינות ערביות המגיעים לכאן מעת לעת.

בתוך בור השומן

 

ההקדמה הזאת היא פתיח לסיפורה של  ארוחת הצהריים אחת שאכלתי עם רפאלי במסעדה של הבנק העולמי, הנמצא מרחק עשר דקות הליכה ממשרדי המכון. סיפורה של טבילה בבור השומן, בלוע הארי של הקפיטליזם.

 

טרם בואי לוושינגטון, אמרה לי אחת החוקרות במכון, ששהתה כאן: אל תפספס ארוחה עם נמרוד בבנק. מאחר ונמרוד ואני הכרנו מביקורו בארץ, התחלתי לנדנד לו מרגע בואי. אלא שתשובתו התמהמה.

הוא אמר "בסדר", והותיר אותי בציפייה דרוכה. בכל יום חיכיתי לקריאה והיא לא באה. נראה שאושר קולינרי איננו אושר אם הוא בא בקלות. וכך, לאחר שבועיים, צדתי בזווית עיני את רפאלי אורז את עצמו בחליפה והנחתי שזהו, הגיע הרגע. לבנק העולמי הרי נכנסים רק בחליפה.

 

"בוא, הולכים למסעדה של הבנק העולמי, היום נאכל באקסקלוסיבית" הוא אמר.

 מה זה אקסקלוסיבית?, שאלתי. "יש קפטריה, יש מסעדה רגילה ויש אקסקלוסיבית שזה רמה בפני עצמה. נכנס אליה רק מי שעובד בבנק, או עבד בבנק, או אורח של מי שעבד או עובד בבנק."

 

למראה חליפתו, שאלתי אם יתנו לי להיכנס בטריקו. "אם אתה משלם (כלומר, הוא משלם), פחות חשוב איך אתה נראה, והעיקר זה שאתה בא עם מארח".

***

בבנק העולמי אין להסתובב בלי "כלבייה". כולם צריכים לדעת שאתה זה אתה. וכך, לאחר כל הצ'קינג המוקפד עד דק, הוצבתי בפני מצלמה זעירה והפקס ירה תוך שנייה "כלבייה" עם תמונה ותאריך כניסה. תליתי על הכיס ואנחנו בדרך לקודש הקודשים.

 

ד"ר רפאלי (משמאל) עם נשיא עיראק טלבאני (מימין) ושגריר עיראק באו"ם

בכניסה משחררת פקידת הקבלה חיוך מאוזן לאוזן ושואלת את נמרוד, "הו סר, שלום, מה שלומך היום?". התפלאתי לראות שהיא עדיין זוכרת אותו לאחר כ"כ הרבה שנים. "בחייך, מה פתאום זוכרת, היא לא מכירה אף אחד", הוא העיר לי,  "התפקיד שלה זה לחייך, זאת העבודה שלה, לחייך לאנשים". זזתי לרגע הצדה והגנבתי מבט: אכן, כך זה עובד. מגיע לקוח, משתחרר חיוך אוטומטי; הוא עובר - והשפתיים שבות מיד לבסיסן.

 

דלת הכניסה המפוארת כבר מאחורינו ואנחנו בדרך לשולחן. "חכה למלצר, הוא צריך להושיב אותך", פקד נמרוד כשראה שהזזתי את הכסא באופן עצמאי. ואכן, תוך שנייה הגיע מלצר, ענוב בעניבת פרפר, מושך את הכסא, מחזיר את הכסא ומושיב אותי כמו לקראת טקס חתימה על איזה הסכם חשוב, ומקנח ב"תהנה מהארוחה סר".

 

תשאיר מקום לדיזרט

 

עכשיו נמרוד פותח בהדרכה: "אל תאכל הרבה בהתחלה, תשאיר מקום לעיקרית ולדיזרט." טרם קומנו לדלפק הגיעה מלצרית כדי להמליץ על שתייה חריפה כפתיח. 

אנחנו בדרך לדלפק המנות הראשונות. מה דלפק?! שלושה דלפקים! ארבעה!! אוי, במה מתחילים: דגים מעושנים מכל סוג, בשרים קרים מכל מיני, גבינות בשלל צבעים וריחות, פירות ושייקים. לו רעבי אפריקה, שהבנק הזה מלמד אותם "לצרוך לפי היכולת", היו רואים מה נעשה כאן... חזרנו לשולחן וכבר ציפתה לנו המלצרית שהציעה יין. "זה צרפתי משובח," אמר לי נמרוד, "כדאי לנסות."

 

כשנטלתי את הצלחת והלכתי לעיקרית, הוא עצר אותי: "פה לא אוכלים שתי מנות באותה הצלחת, המלצרית תבוא לפנות. לכל מנה צלחת משלה." שלל המנות העיקריות שוב מותיר אותי אובד עצות: אין סוג בשר שלא היה על הדלפק, אין חיה מנוחה שחלקיה, העשויים היטב, לא היו פזורים שם. אוסובוקו ברוטב כזה, פילה בסגנון ההוא, סיני, תאילנדי, הודי, יפאני, ובאיזה הידור... "תזכור יש דיזרט", חזר נמרוד על המנטרה באמצע ההסתערות...   והדיזרט? תערובת של קונדיטוריה אוסטרית, גלידריה איטלקית ושוקולטריה בלגית. מה עושים נוכח פני השלל?

השיא היה דווקא כוס האספרסו. סופסוף אספרסו אמיתי, חריף, עז, אחרי שבועיים של נוזל שחור דלוח שמגישות הרשתות. סופסוף אספרסו-אספרסו בספל חרסינה מעוטר, לא בכוס נייר. הזרקתי אספרסו כאחד המכורים שנאלץ במשך זמן רב להשתמש בתחליפים.

 

עכשיו חשתי את הכבדות המייגעת המזכירה את הכבדות לאחר הצ'ולנט של שבת. אותה כבדות, אבל בטעם שונה, פחות ביתי.

 

"עולם ללא רעבים"

 

נמרוד גרר אותי אל קומת המרתף של הבניין, אל הבנק האישי של עובדי קרן המטבע והבנק העולמי. זה בנק שמשרת רק אותם – כעשרת אלפי לקוחות "כבדים". נמרוד ממלא טופס ומקבל מזומן.  

 

בדרך ליציאה אני קורא מודעות על פעילויות שיש לעובדים, שומע על הסדרי רווחה לכל החיים ותוהה על המרחק בין מה שהגופים הללו מטיפים לו לבין אופן התנהלותם. מה שקרוי הדוגמא האישית. "אין פה איגוד מקצועי" אומר לי נמרוד, אבל יש ארגון: ככה משיגים פנסיה טובה, קביעות והרבה תנאים. מעניין ללמוד איך מי שמפעילים אצל האחרים (ומן הסתם גם על חשבונם) את מגדלור ההפרטה, "הגמישות" בעבודה והחיים על-פי היכולת, נוהגים עם עצמם באופן אחר לגמרי; אל תעשה לחברך את מה שאהוב עליך...

 

כמי שראה עולם וייעץ למדינות "מתפתחות" פיתח רפאלי יחס אירוני לפער בין בור השומן בו טבל שלושים שנה מחייו לבין מה שראו עיניו באזורי עולם שונים. קשה לא להיות אירוני.

 

לאחר הארוחה הדשנה בלוע הארי הקפיטליסטי, הייתי במצב של יורה ובוכה: בלסתי ונהנתי, תוך שאני תוהה עד כמה ניתן למתוח את הפער בין הגודש השמנוני הזה לעוני שבו מטפל הבנק.

 

את סיסמת הבנק העולמי "עולם ללא רעבים", מיישם הבנק על עצמו היטב, בבחינת "צדקה מתחילה מבית", ולפי הבנק העולמי כנראה גם תישאר בבית... נראה ש"העולם" מתחיל ונגמר כאן.    

  

למאמרים של עזרא דלומי
לפרובינציאלי באמריקה הקודם - 24.7.2008

נכתב בתאריך
7/8/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו