עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הפראיירים - הרבה רשויות בארץ נקלעו למשברים כלכליים, אבל רק ההנהגה הכלכלית-הקיבוצית גלגלה את המשבר אל כיסם של החברים וראתה בו הזדמנות לחולל א

הפראיירים - הרבה רשויות בארץ נקלעו למשברים כלכליים, אבל רק ההנהגה הכלכלית-הקיבוצית גלגלה את המשבר אל כיסם של החברים וראתה בו הזדמנות לחולל את מהפכת ההפרטה

מאת פלג מור - 27.7.2008

"תמיד ידעתי שאני יכול להרשות לעצמי להתפרע כי הממשלה לא תסגור את תל אביב" אמר שלמה צ'יץ' להט בראיון שנתן לעיתון 'תל אביב' (12.4.2002).

בתשובה לשאלה מדוע בתקופתו התמיד הגירעון בתקציב העירוני הוסיף צ'יץ' ואמר : "אצלי לא היה אף פעם תקציב מאוזן מסיבות אידיאולוגיות", ופירט את כל חטאי הממשלה והזנחתה רבת השנים, לדעתו, את צורכי העיר תל אביב. 

 על פי 'חוק צ'יץ' ' הבלתי כתוב מותר גם ליצור משברים באופן מלאכותי על מנת לאלץ את הממשלה להעביר תקציבים :

"יש ליצור משברים באמצעות קיצוצים בסעיפים קשים וכואבים בתקציב   (טיפול בקשישים, שכונות עוני וכד') וכך מתגלגלת האחריות משולחן ראש העיר בחזרה לשולחן שרי האוצר/הרווחה/הפנים."

ראש עיר אחר קבע  כי "הגירעון הכלול בתקציב הוא יעד של מדיניות כדי לעמוד מול המוסדות המתקצבים ולהאבק כדי לקבל תקצוב הולם." (בני וקנין, ראיון לקול הדרום  5.3.1993) )

 

***

אם המשברים הכספיים ברשויות המקומיות, מלאכותיים או אמיתיים, הם ענין מחזורי הנמשך שנים, המשבר הכלכלי בתנועה הקיבוצית היה חד ומהיר יותר, חלק גדול ממנו תוצאה של  התוכנית הממשלתית ב – 1985 לייצוב משק המדינה  והריבית הגבוהה שנכללה בה. 

 

אולם ההבדל בין שני המשברים הוא עמוק יותר.  המשבר ברשויות המקומיות נתפס לעולם כעניין ממשלתי וממסדי, נגרם באשמת הממשלה ומונח לפיתחה לפתרון. ידוע ומקובל כי סיבת המשבר אינה קשורה לרשות עצמה, לפקידיה הבכירים ולתושביה, ובכל מקרה אין כאן  בעיה של ממש  -  השלטון המרכזי בסופו של דבר ימשיך לעמוד מאחרי הרשות ולגבות את המשך פעילותה, אם יאבה ואם ימאן, אין הוא יכול להרשות לעצמו לנהוג אחרת.

 

המשבר הכלכלי שאירע בחלק מהקיבוצים, לעומת זאת, נתפס כאיום קיומי, עניין פנימי המעיק אישית על כל חבר וחבר,  מלווה את עתידו ומעיב עליו כענן שחור, מוכיח את כשלון השיטה הקיבוצית כולה, מעיד על אופיים הנרפה ודרך התנהלותם העלובה של חברי הקיבוצים.  

 

ראשי הרשויות הצטיינו בגלגול המשבר החוצה, אל הממשלה, מהטלת האשמה ועד הדרישה לפתרון.

 

חלק גדול מבעלי התפקידים הבכירים בקיבוצים, לעומת זאת, מצאו במשבר ובצורך בהסדרי החובות השונים שנגררו שנים אחר כך, כר נרחב לתעמולת השינוי הדיפרנציאלי  והתעקשו לגלגל את האשמה פנימה, להטיל אותה על כתפי חבריהם לקיבוץ ולמצוא בכל מה שאירע הוכחה לכמה מאפיינים המתקיימים לדעתם בקיבוץ:  'תסמונת המטפלת',  אי לקיחת אחריות, השיטה לא עובדת, פרזיטים  וכו'.

***

מזלם של תושבי תל אביב ושל רשויות מקומיות אחרות הוא שגרעון בתקציבן,  אפילו עד כדי משבר מוחלט בתפקוד הרשות אינו ענין אישי של מישהו מהתושבים, לא מהווה הוכחה למשבר מנהיגות, בודאי אינו מעיד על כישלון כללי של הישוב או שיטת החיים בו.

 

מי יעז לומר על תושבי רשות מקומית כלשהי מה שנאמר על חברי הקיבוצים שנקלעו למשבר, שזו תוצאה של התנהלותם הבלתי אחראית, שהם נהנתנים החיים מתקציבי מדינה במקום ללכת לעבוד,  שהממשלה אינה חייבת להם דבר? 

מי יעז לומר לתושבי ישוב כלשהו, שאינו קיבוץ, שעל מנת לצאת מהמשבר המקומי עליהם  לרדת ברמת חייהם, להעביר נכסים בעלי ערך שבבעלותם לידיים ממשלתיות בתמורה  לקבלת סיוע, לשנות את אורח חייהם?

מי יעז לומר לתושבי ישובים אחרים, שלא נקלעו למשבר, כי עליהם להשתתף כספית בפתרון הבעיה, לתת מכספם לישובים שנקלעו למצוקה?

כל זה נעשה והיה מובן מאליו בקשר למשבר בקיבוצים בלבד.

 

הקריסה הכלכלית שהתרחשה ועדיין מתרחשת בחלק מהרשויות נשארה חיצונית, לא משמעותית לרשות ולתושביה. הקריסה הכלכלית של חלק מהקיבוצים נעשתה, בעזרתם האדיבה של כוחות החיסול הפנימיים, לנושא המעיק על עתיד הקיבוץ וחבריו, לפגיעה תדמיתית אנושה שעדיין לא נרפאה. 

 

למאמרים של פלג מור

נכתב בתאריך
27/7/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו