עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מאבק בתוך הבית - צריך לחשוף את הפוסט ציונים במפלגת העבודה ולהוקיעם, אבל כמו בתנועה הקיבוצית - לעשות זאת מבפנים. מכתב גלוי לאורי הייטנר

מאבק בתוך הבית - כמו בתנועה, יש במפלגת העבודה כל כך הרבה אנשים, שיש בה גם פוסט ציונים. צריך לחשוף אותם ולהוקיעם, אבל כמו בתנועה הקיבוצית - לעשות זאת מבפנים. מכתב גלוי לאורי הייטנר

מאת מיכה אשחר - 22.7.2008

כמובן, אני יכול לדבר עם אורי בלי תיווך של עיתון אלקטרוני. המכתב מופנה כלפי אנשים שבעיקרו של דבר מסכימים עם כמה עקרונות מנחים. אני לא רוצה לשאול "כמה דיביזיות" יש לנו. נקים אותן, ונראה.

מאמרים ותגובות שהופיעו לאחרונה באתר "שווים" לימדו אותי שיש מגבלה לכושר השכנוע, ושיש דברים ששכנוע מילולי איננו מספיק בהם. יש מטרות שחובה להשיג גם בהיעדר שכנוע – כלומר בכוח, כמובן תוך שימוש בכלים פוליטיים לגיטימיים. הסלידה משימוש בכוח לשם השגת מטרות שליליות, או משימוש בכוח לשם כוח, לא צריכה להניא איש מלהשתמש בכוח באופן מושכל למטרה חיובית. בניית כוח באמצעים פוליטיים לגיטימיים איננה בהכרח הקמה של מפלגה, למרות שהיא אפשרית, אלא גם בפעילות ממוקדת בנושאים שעליהם נוכל להסכים.

דוגמה:

אני לא אשכנע את רון וייס לקרוא ולהתייחס למקורות מאתר "ממרי". יש לו דעה מוצקה באותו עניין שעליו התווכחנו, הוא לא רוצה לחשוב אחרת, סוף הסיפור. זכותו וכבודו וכולי, אמנם זה מוזר, אבל יכולתי בנושא זה מוגבלת. כמובן מעניין לי לקרוא באותם מקורות שהוא הפנה אותי אליהם, ולו רק כדי לדעת מה אומרים אחרים, אבל להכריח אותו אינני יכול ואינני רוצה.

דוגמה נוספת:

אני לא אשכנע את חברי "יסוד", שלכונן משטר סוציאל דמוקרטי בישראל בטווח הקרוב, זו איננה  מטרה פוליטית ריאלית. אני מנסה להביא אותם אל השוקת של הגדרת יעדים קונקרטיים שיהפכו השגת היעד הזה לריאלי יותר. אבל אני לא מצליח, בוודאי אינני יכול להכריח אותם לשתות.

דוגמה שלישית:

 אני לא אשכנע את מי שאיננו ציוני, להיות ציוני. אני מחויב להסביר כי אנטי-ציונות היא שם נרדף לאנטישמיות, כי פוסט-ציונות היא שקר בהגדרה, וכי התייחסות "ניטרלית" לאתוס הציוני היא לאמיתו של דבר עבירה משום "על דם רעך לא תעמוד". אבל מי שמתעקש להתחמק מכל זה בטענות "הומניסטיות" לכאורה ופוסט-מודרניסטיות לאמיתו של דבר, לא ישתכנע.

***

כל זה מביא אותי למסקנה שבראש העמוד: מבלי להזניח את עבודת השכנוע, אנחנו צריכים שלא לבזבז את היכולת שלנו להשפיע על מציאות פוליטית.

מה זה "לבזבז"? לבזבז, זה להקים מפלגה שתהיה מהדורה חוזרת של "הדרך השלישית". לבזבז, זה לתת קולות למישהו שמתברר בסוף שהוא שיכפול של קהלני.

דוגמה אחרונה לבינתיים:

כשלובה אליאב החליט לרוץ לכנסת הוא ניהל תחילה משא ומתן עם ר"צ. הם הציעו לו מקום שני ברשימה, שהיה אז בהחלט ריאלי. הוא לא הסכים, אלא אם כן ייתנו לו מקום ראשון. אז הוא רץ בבחירות לבד.

פעילי מסע הבחירות שלו הסבירו – כאיש אחד, ואני חושד שהייתה כאן הוראה ממקום מסוים שמנחה את ההסברה, כי במקרה של אי-מעבר אחוז החסימה, למפלגה של לובה אליאב יש הסכם עודפים עם "המערך" של אז. זו הולכת שולל, כי הקולות האלה הולכים לפח, אין תוקף להסכם עודפים עם מפלגה שלא נכנסה לכנסת.

והם הלכו לפח, ובזכות הפרשי הקולות שנספרו מחדש, נכנס לכנסת כהנא! אני מציע לבדוק אם מה שאני טוען כאן נכון. אולי לא? אבל תבדקו את הפרטים פעם, ואם הסיפור נכון, אולי תשקלו את העניין מחדש כשאתם נותנים את קולכם למשהו מפוקפק.

אני טוען שעוזי דיין, למשל, איננו אלא מהדורה מהוקצעת של קהלני. לא יכול להיות אחרת אם הוא אומר "לא משנה מה יהיו מסקנות וועדת החקירה [הכוונה לוינוגרד], אני אוציא את האנשים להפגנות, ויש לי הכסף לזה". על המנטרה "יש לי הכסף לזה" הוא חזר יותר מפעם אחת. יותר מאיש אחד שמע את הדברים יחד איתי.

מאיפה הכסף שעוזי דיין אמר שיש לו? מי שנתן את הכסף, מה הוא רוצה? חברי כנסת מחויבים למסור תצהירים על מקורות המימון שלהם, עוזי דיין לא.

***

חברים יקרים: אין תחליף למפלגת העבודה. אין תחליף לגוף פוליטי גדול, מגוון, שיש בו ויכוחים אבל יש בו גם משמעת, סניפים, חוקה, וועדות, כל הדברים שאנחנו אוהבים לזלזל בהם: אין תחליף למנגנון. אני יודע שביורוקרטיה נחשבת לתועבה, אבל בסופו של דבר יש לה גם תפקידים חיוניים. ביורוקרטיה היא גם מחסום ששם הציבור בפני השתלטויות עוינות של יחידים על רכוש ומשאבים ציבוריים, למשל. ואם המנגנון שבוי בידי מישהו או משהו, בכל זאת צריך לעשות את העבודה.

כמו בתנועה הקיבוצית, יש במפלגת העבודה כל כך הרבה אנשים, שיש בה גם פוסט ציונים. אז אפשר וצריך לחשוף אותם ולהוקיע אותם, אבל כמו בתנועה הקיבוצית – עושים זאת מבפנים. במפלגת העבודה ציונות עדיין איננה שם גנאי, בתנועה הקיבוצית – אם איננה שם גנאי, היא בוודאי פאסה. מבחינה זו אפשר בהחלט למקם את התנועה הקיבוצית מימין למפלגת העבודה [מימין, כי פוסט-ציונות היא מאפיין של מהפיכת ההפרטה, ולא של איזשהו צדק].

אם מישהו מאמין שפתרון בנוסח חכירה על רמת הגולן, הוא פתרון ריאלי וישים, אז יש במפלגת העבודה אדם כמו עמי איילון שהציע פתרון שמבוסס על דבר כזה. במאמר מוסגר אני מעיר שהחלת הריבונות הישראלית על רמה"ג איננה מסייעת להשגת הסכם חכירה, אלא מכשילה אותו. אבל זה בצד.

גם אם אורי הייטנר מאוכזב מהתנהגות ביטאון התנועה הקיבוצית בפרסום ריאיונות עם אנשים כמו תדי כ"ץ, הוא איננו מציע פרישה מהתנועה הקיבוצית בגלל זה. נכון, אורי מציע בנייה של תנועת התיישבות מקיפה יותר, אבל הוא איננו מציע שבירת כלים קיימים מבלי לבנות כלים חלופיים.

על כל מכאוביה וחולייה, מפלגת העבודה היא הכלי הפוליטי המתאים ביותר, לפעולה ציונית בתקופה זו.

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
22/7/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו