עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אלגוריה סוציאליסטית בת זמננו - אם ישחרר את הילד - ישיב את הסבל והכאב לאנשי הפלנטה; אם לא ישחררו - הילד ימשיך לסבול...

אלגוריה סוציאליסטית בת זמננו בנסון נקלע לדילמה הגדולה ביותר בה נתקל בכל ימי חייו המקצועיים כאנתרופולוג חללי: אם ישחרר את הילד - ישיב את הסבל והכאב לאנשי הפלנטה; אם לא ישחררו - הילד ימשיך לסבול... (בעקבות אורסולה לה גוון)

מאת דודו פלמה - 21.7.2008

 

החדר האסור

 

מן הרגע הראשון שבו נחתה אינדבר, החללית החדה כמחט והנוצצת, על פלנטת "דראגונאר", הבחין בנסון במשהו מוזר. כלומר, בהתחלה הוא לא שם לב לכך, אך ככל שחלף הזמן בו העמיק לחדור אל תוך את הפלנטה העצומה (בנסון היה "אנתרופולוג חלל" במקצועו), כך הלכה ההבחנה והתחדדה בו- בנסון לא ראה אנשים עצובים.

גם לאחר שחצה את ים הלסטריגונים הענק ונחת במפרצים הסוערים והמשוננים שלחופו הדרומי, עדיין לא ראה דמעה ובכי. אפילו לא ילדים בוכים.

היה מעצבן לגלות שאף אחד לא עצוב בשום עיר, בשום כפר נידח, בשום מקום, לעזאזל, בפלנטת "דראגונאר".

 

יום אחד לא יכול להתאפק עוד והוא עצר את אחד האנשים שפגש בכפר קטן, ולאחר שהציג את עצמו כ"בנסון אנתרופולוג חלל גאלאקטי", שאל ישירות את השאלה שלא העז לשאול עד עכשיו: "איך זה שאף אחד בפלנטת דראגונאר לא עצוב וכולם רק צוחקים ושמחים כל הזמן?"

האיש משך בכתפיו כלא מבין ושאל- "מה זה עצוב?"

בנסון התעקש ולא וויתר "מה לעזאזל גורם לכולכם להיות שמחים כל הזמן?"

האיש משך שוב בכתפיו וענה "האמת היא שזה מעולם לא העסיק אותי. אבל עכשיו מששאלת אני נזכר שאחד מזקני הכפר שלנו סיפר לי ששמע פעם מזקנו, ששמע מסבא שלו שישנו חדר בפלנטה שאליו אסור לאיש להיכנס. אולי בחדר זה נמצאת התשובה לשאלתך".

 

בנסון נפרד ממנו לשלום ומעכשיו התמקד בחיפושיו אחר החדר שאסור להיכנס אליו.

לאחר שנים של שוטטות בפלנטה העצומה (פלנטת דראגונאר גדולה פי חמש מכוכב "ארץ"), הגיע אל "הר הרוחות" שעל פסגתו שכן "החדר האסור". בעמל רב טיפס על ההר העצום וכשהגיע אל פסגתו המיוערת ראה מבנה קטן ולא מרשים במיוחד המסויד בלבן בוהק. בנסון לחץ על ידית הדלת הצבועה בירוק שהייתה קבועה בחזית הבית, ולהפתעתו גילה שאיננה נעולה. כשנפתחה הדלת בקול חריקה צורם, גילה גרם מדרגות יורד מטה והוא החל לרדת בו. המדרגות נמשכו עמוק אל תוך מעבה ההר ואבדו אי-שם באפלה המתעבה.

לאחר שירד לעומק רב, וברכיו כבר החלו לכאוב מהמאמץ לבלום, החל לשמוע מהמעמקים שמתחתיו קול בכי חלש, בכי שהלך והתחזק ככל שהעמיק לרדת.

 

עכשיו החל להבחין בפתח שהסתמן מרחוק, וניראה לו כמלבן קטן של אור שהלך וגדל, עד שלפתע הגיע אל המדרגה האחרונה. הבכי גבר והכה כעת באוזניו בעוצמה גדולה. היה זה בכי ספוג כאב גדול ואינסופי, בכי בלי גבולות. בנסון הרגיש שאינו עומד יותר בבכי הגדול הזה והוא התמוטט אל תוך חדרון קטן ומואר באור חזק.

 

במרכז החדר ניצב כיסא אליו כבול היה ילד קטן. מתקרת החדר ומן הקירות השתלשלו כבלי חשמל שהיו מחוברים אל גופו הקטן והמיוסר באמצעות אלקטרודות. מפעם לפעם היה עובר גל בכבלי החשמל ואז הבכי של הילד היה מתחזק. בנסון התבונן אל התמונה הנוראה שנגלתה לעיניו, ולאט לאט החלה ההבנה לחדור למוחו המסרב להאמין- הילד קלט באמצעות הכבלים החשמליים את הכאב של הפלנטה כולה. ורק בזכות זה שהוא סובל כך כל אנשי הכוכב מאושרים ושמחים.

 

באותו רגע נקלע בנסון לדילמה הגדולה ביותר בה נתקל בכל ימי חייו המקצועיים כאנתרופולוג חללי- האם לשחרר את הילד או להשאירו קשור?

 

אם ישחרר את הילד ישיב את הסבל והכאב לאנשי הפלנטה. אם לא ישחרר אותו, הילד ימשיך לסבול...

                                                     

                                                        ****

ואתה או את, הקוראים עכשיו בסיפור, מה הייתם עושים במקומו של בנסון, אם היה מתגלה לכם לפתע, שהילד הקשור נמצא עכשיו לא על פלנטת דראגונאר אלא מתגורר בהודו, בתאילאנד, בסין (או בעזה?), כשהוא תופר כדורי רגל בחורבה מעופשת, משעה חמש בבוקר עד שמונה בערב בחברת מיליוני ילדים וילדות שכמוהו "קשורים" עכשיו לעבודתם המפרכת על פני הכוכב שלנו, ואנשי הכוכב המאושרים הם בעצם אנחנו הנהנים מחיינו על חשבונו?

 

למאמרים של דודו פלמה

נכתב בתאריך
21/7/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו