עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

פרובינציאלי באמריקה - ובתפקיד המושיע: רביבו

פרובינציאלי באמריקה - ובתפקיד המושיע: רביבו

עזרא דלומי - 2.7.2008

נהג האוטובוס פתח את הדלת ונשפכתי לתוך השיטפון. בחוץ אפילה גמורה. מה עושים בישימון הגשום הזה בפרבר אמריקאי ענק? סיפור על הליכה לאיבוד ועל חבל הצלה ששלחה משפחת רביבו

גשם זלעפות ניתך לפתע בעת נסיעתי באוטובוס מתחנת המטרו "וייט פלינט" לחדר במרילנד, בו אני מתאכסן לרגל עבודתי במכון לחקר תקשורת המזרח התיכון, בוושינגטון. זו תופעה ידועה כאן, אומרים לי. חם, לחות מזעזעת ומעיקה, ופתאום - עננים, ברקים רעמים, רוח זלעפות ומבול. הכל שוצף. העולם מחליף פנים כהרף עין. הרוחות העזות הפילו כמה עצים, אלה קרעו, כנראה, כמה חוטי חשמל ואפלה השתלטה על האזור. כמעט יממה ללא חשמל, במקום שהכל מחושמל, מנוחש ונשלט מרחוק באוטומטים, כרטיסים מגנטיים ועיניים אלקטרוניות. מתחילים לתקן רק לאחר שוך הסערה. 

יומיים אני כאן ואני עוד רחוק מלהתאפס. אמרתי לנהג את שם התחנה שבה אני צריך לרדת - לא בטוח שזכרתי את השם המדויק - והוא אמר: "אני חושב שזה פה", פתח את הדלת ונשפכתי לתוך השיטפון, לא רואה כלום ממטר. כלום, לבד מפנסי המכוניות ששוטפות את האוטוסטרדה במהירות, מאי כאן לאי שם. מה עושים בתוך ישימון הגשם הזה? לאן ללכת? קיבינימט, מה הפריע לך להזמין מונית, שחתי לעצמי. אתה באמריקה, תפסיק לשחק אותה פרולטר. יש החזר הוצאות.

אוטובוס כאן - לפחות כמו אלה שהספקתי לחוות - הוא בדרך כלל כלי תחבורה של דלת העם. גם השירות שלו נפסק די מוקדם. חלק מהאוטובוסים מזכירים בצורתם את ה"ג'י אם סי" או ה"וויט סופר פאואר" של חברת "המקשר" הירושלמית שפעלה בשנות החמישים. גבוהים, מגושמים, מרעישים, רק שמבחוץ הם מצוחצחים ומבריקים. העיקר הצלופן. הקריאה לנהג לעצור נעשית באמצעות משיכת כבל המשתלשל מגג האוטובוס, ממש כמו פעם. מה שמודרני באוטובוס הזה היא הקופה. אין מגע יד בין הנהג לנוסע, אין עודף. יש לך 1.35 דולר? תכניס לחריץ של האוטומט. שמת יותר כי לא היה לך הסכום המדויק? הלך העודף.

רוב תחנות האוטובוס שבדרך אינן מקורות. כולה שלט תקוע על יתד לא גבוהה. הנהגים הם לרוב שחורים או שחורות (פה ושם יש סיני) - בתחום הזה השוויון בין המינים מיושם לתפארה - אין צורך באפלייה מתקנת. המושבים, הדי ריקים, מאכלסים בעיקר את עוזרות הבית, המטפלות ושאר נותני השירותים. פה ושם יש גם מישהו חנוט בחליפה "עסקית".

וכך, אני עומד בחשיכה, סופג עוד ועוד מטחי גשם, תוהה מאין יבוא עזרי. מרחוק ראיתי איזה בית קומות שהכניסה לחדר המדרגות שלו מקודדת. סוד התקתוק מי יידע? מובן שנשארתי בחוץ. נשנעתי על הקיר מתחת לאיזה גגון, ממתין נואשות שהגשם ירפה, אבל הוא בשלו.

בתחושה של אין עוד מה להפסיד, נשרכתי לצומת הקרובה ונעמדתי ליד הרמזורים בתקווה שמישהו ירחם. אם לא אלוהים, אז אחד הנהגים. משחלפו בשריקה עשרים-שלושים מכוניות, כשהן מתיזות מים כדבעי, הבנתי שהישועה לא תבוא מעצמה. חייבים להביא אותה. פסעתי שתי פסיעות אל תוך הצומת כדי לאנוס את אחת המכוניות לעצור.

סוף סוף מכונית אחת נעצרה. סימנתי לנהג שיפתח בבקשה את החלון. תחילה הוא הסתכל עלי כעל "קוקו". כאן, ככל שאתה נראה יותר מסכן, כך אתה נחשב ליותר מסוכן. בסוף, לאחר היסוס קל, הוא לחץ על הכפתור והחלון נפתח. הכנסתי את הראש פנימה, ואוזני קולטות - ממש לא להאמין - את השיר "האם עודך יפה" של שלמה ארצי... פתאום עכשיו, פתאום היום, התאהבתי בספר הטלפונים המולחן של שלמה ארצי... איזה זמר?!

שאלתי את הנהג אם הוא מישראל. "לא", הוא אמר (באנגלית), "אני יהודי מכאן, אבל יש לי קרובים בישראל, הילדה במושב האחורי היא אחיינית (או משהו כזה) של חיים רביבו. אנחנו קרובי משפחה, היא הגיעה לביקור והביאה את הדיסק. גם אני רביבו. נדמה לי שהוא אמר ששם הילדה הוא אורית. לרגע נזכרתי שזה גם שמה (על-פי ההדלפות) של א' מבית הנשיא... אבל היא נראתה צעירה מדי, וגם כבר הוכחש הקשר בין רביבו הכדורגלן ל-א' מבית הנשיא.

שאלתי את הנהג לאן הוא נוסע. הוא אמר שסתם עזב עם האוטו את הבית כדי להסתובב בחוץ עד שהחשמל יחובר. לילדים נמאס לשבת בחושך. אמרתי לו שהלכתי לאיבוד והראיתי לו על מפה שהיתה לי עם סימון לאן אני צריך להגיע. הוא פינה את החפצים שהיו על המושב שלידו והזמין אותי להיכנס. ניצלתי.

"פעם ראשונה באמריקה?" הוא שאל. כן, אמרתי, פעם ראשונה. "באמת, רק פעם ראשונה?". כן אמרתי ורציתי להתנצל שדווקא הייתי כמה פעמים באירופה ואפילו רחוק יותר, כדי שהקרוב של חיים רביבו לא יחשוב שאני סתם אחד פרובינציאלי. בסוף ויתרתי. האמת, זה גם לא היה עוזר. לא במצבי. אז אמרתי לו שאני קיבוצניק... הקיבוץ שלי על הגבול, ממש על הגבול... לבניז בורדר.

 "אה, חבר קיבוץ", הוא אמר, "וונדרפול, קיבוץ ממבר". ואללה, זה עבד. באמריקה עוד זוכרים אותנו לטובה. מה חשוב כמה פעמים הייתי באמריקה, אם אני קיבוצניק מגבול הצפון...

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
2/7/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו