עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

משמאל חברתי לשמאל סוציאליסטי - לזרם השיתופי עשויים להיות לא רק עניין, אלא גם תרומה סגולית בהפיכת השמאל הישראלי מחברתי לסוציאליסטי

משמאל חברתי לשמאל סוציאליסטי - בעשור האחרון נטען המושג 'חברתי' בתוכן שעשה אותו לא רק לתחליף ידידותי יותר ומקומם פחות למושג סוציאליזם, אלא אף לניגודו. לזרם השיתופי עשויים להיות לא רק עניין, אלא גם תרומה סגולית בהפיכת השמאל הישראלי מחברתי לסוציאליסטי

 

מאת דני גוטוויין - 1.7.2008

 

כינונו של הזרם השיתופי ופעילותו מהווים חלק מעלייתו של 'השמאל החברתי' בישראל בעשור האחרון. התגבשותו של השמאל החברתי, היתה תגובת נגד להתבססות משטר ההפרטה, ופירוק מדינת הרווחה, שגרמו לפגיעה בביטחונם החברתי של מעמדות הביניים, שחלקים מהם הפכו ל'מעמד הנשחק', ולערעור קיומם הכלכלי של המעמדות הנמוכים, שהפכו ל'מעמד המנושל'. תהליכי ההפרטה העוברים על הקיבוצים הינם חלק ממהפכת ההפרטה הישראלת, ולכן, וכשם ש'הקיבוץ המתחדש' הוא התאמת הקיבוץ לחזון הניאו-ליברלי, כך הזרם השיתופי הוא גילוי של השמאל החברתי בחצר הקיבוץ.

 

לאחר כעשור של פעילות, הישגיו של השמאל החברתי הם חלקיים ביותר: הוא הצליח בתחום התודעה והשיח וכשל בתחום הפוליטיקה והאירגון.  הוא יצר מוקד של ביקורת מנומקת כנגד משטר ההפרטה והצליח להנחיל אותה לרבים, אך הוא כשל במאמציו ליצור כתובת פוליטית לקורבנות פירוק מדינת הרווחה, ולא עלה בידו להפוך למוקד של התנגדות ממשית למשטר ההפרטה.  במובן זה, הישגיו של הזרם השיתופי משמעותיים יותר: לצד מאבק בהפרטת הקיבוצים וחשיפת משמעויותיה, הרי שבעצם יצירת קוטב נגדי לתהליך ההפרטה הוא הגדיר את גבולות הפוליטיקה הקיבוצית וכונן את עצמו בתוכה ככוח שמעניק הקשר ומסגרת למאבקים שמנהלים מתנגדי ההפרטה בקיבוצים השונים ובתנועה כולה.  ואולם, למרות הבדלים אלו, כמו השמאל החברתי בכלל, גם הזרם השיתופי לא הצליח לעצור את מצעד ההפרטה.  ולכן, כיוון שמשטר ההפרטה הוא שיוצר את התנאים ל'קיבוץ המתחדש', הרי שהצלחת מאבקו של הזרם השיתופי בתוך התנועה הקיבוצית תלויה בשינוי דמותו של השמאל החברתי בישראל בכלל.

 

חולשתו של השמאל החברתי נעוצה כבר בעצם בהגדרתו העצמית ובדרך בה הוא תופס את מטרותיו הפוליטיות, היינו בעובדה שכהשתקפות ההגמוניה של משטר ההפרטה, הוא התעצב כ'חברתי' ולא כסוציאליסטי.

***

בעשור האחרון נטען המושג 'חברתי' בתוכן שעשה אותו לא רק לתחליף מקומם פחות למושג סוציאליזם, אלא אף הפך אותו לניגודו. החברתיות היא אחד מגילוייו של משטר ההפרטה: היא מבקרת את תוצאותיו, אך מאמצת את הנחותיו; היא מסתגלת למציאות שהוא יוצר, אך נאבקת במסגרתה להפיכתו לברוטלי פחות ולנסבל יותר.

בהפרדה בין קבלת חוקי המשחק של משטר ההפרטה לבין ביקורת העוולות שהוא מחולל טמון הגורם לכישלונותיה החוזרים של החברתיות: דווקא חוקי המשחק של השוק והתחרות, אותם היא מקבלת, הם אלו המבטיחים את יתרונו של ההון ואת ההרחבה המתמדת של שלטונו. ככל ששלטון ההון מתעצם ומעמיק את תהליך הנישול, וככל שהוא הופך שכבות רחבות יותר לקורבנותיו, כן הוא מגלה כלפיהם חמלה – "עסקים למען הקהילה", למשל – ומטשטש עוד יותר את ההבדל בין החברתיות להפרטה. 

 

הסוציאל-דימוקרטיה, לעומת זאת, ממקדת את מאבקה בהנחות היסוד משטר ההפרטה, ומצביעה על מדינת הרווחה – משמע, על ויסות ממשלתי וציבורי של הכלכלה והחברה, המבוסס על צדק חלוקתי של שירותים ומשאבים כמפתח לצמיחה משקית – כעל הדרך להתמודד עם שלטון ההון. בניגוד לחברתיות שמתייחסת בנפרד לכל אחת מן המצוקות שיוצר הניאו-ליברליזם, הסוציאל-דימוקרטיה רואה בעוולות השונים שהוא מחולל חלקים של מדיניות כוללת וגוזרת את התמודדותה עם כל אחד מהם מתוך האופק של ביטול משטר ההפרטה באמצעות כינון מדינת הרווחה.

 

החברתיות מקבלת, אמנם, את האופק שמציעה הסוציאל-דימוקרטיה, אך טוענת עם זאת, כי לא ניתן להתמודד עם המצוקות המיידיות של בני-האדם הממשיים אלא בתוך חוקי המשחק של משטר ההפרטה; וכי דרך זו עדיפה על פני מאבק למען עקרונות מופשטים שיישומם צפון, אם בכלל, בעתיד הרחוק.  בכך מאמצת החברתיות את ההגיון בית התמחוי, שלפיו כחלק ממשטר ההפרטה משמש, אמנם, בית התמחוי – כדימוי לאירגוני החברה האזרחית והמגזר השלישי – אמצעי לפירוקה של מדינת הרווחה; אלא שבתנאי משטר ההפרטה הוא מציע את הסיוע, גם אם לא את הפיתרון, היחידי האפשרי.

 

***

החברתיות מסבירה אפוא את הסתגלותה למשטר ההפרטה מתוך נימוקים של 'ריאל פוליטיק'.  לפי עמדה זו, שמירה על רלוונטיות פוליטית מחייבת לבחור בין 'האופציות הריאליות' העומדות להכרעה כאן ועכשיו, ולא להאבק על עקרונות ורעיונות שסיכויי הגשמתם במציאות הקיימת קלושים.  מהגיונה של טענה זו נובע כי מאחר שכאן ועכשיו מי שקובע את חוקי המשחק הוא הניאו-ליברליזם הרי שלא תיתכן פעולה פוליטית ממשית – להבדיל מצדקנות אוטופית – אלא בטווח האפשרויות שיוצר ומגדיר משטר ההפרטה ומתוך בחירה רק בין הדרכים שהוא מציע.  ואולם, בדרך זו הופכת 'הראליות הפוליטית' מהתמודדות עם האילוץ הניאו-ליברלי, לעמדה שמרנית הנכנעת לו ומאשררת את משטר ההפרטה, תוך הצגה  של כל ניסיון – של תומכי מדינת הרווחה, למשל – לפרוץ את גבולותיו, כחסר סיכוי.  כך מתגלגת 'הריאלית הפוליטיות' של החברתיות לכדי מנגנון המשכפל את הטענה הניאו-ליברלית ולפיה הגם שמשטר ההפרטה מאפשר חלופות שונות בתוכו, הוא עצמו נטול חלופות.  עולה אפוא, שדווקא במקום שבו מתיימרת החברתיות להיות פוליטית היא הופכת לא-פוליטית.

 

מנגד, מה שהופך את מאבקה של הסוציאל-דימוקרטיה ל'מעשי' ואת חזונה 'ריאלי', הוא שלצד התמודדותה עם החלופות השונות שמציע הניאו-ליברליזם, את האפשרויות לשינוי פוליטי היא מזהה בתמורות שמחולל משטר ההפרטה בכלכלה ובחברה וביחסים המעמדיים החדשים שהוא יוצר.  האינטרסים המעמדיים החדשים שיוצר משטר ההפרטה, הם לתפיסת הסוציאל-דימוקרטיה, המפתח לביטולו.  כך, למרות שההגמוניה של משטר ההפרטה נתכוננה בזכות תמיכתם של מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, הרי שפירוק מדינת הרווחה, שיצר את 'המעמד הבינוני הנשחק' 'המעמד הנמוך המנושל' הפך אותם לבעלי עניין לא רק במאבק בגילוייו של משטר ההפרטה, אלא גם בביטולו. אירגונם של מעמדות אלו – עליהם נמנים גם חברי קיבוצים רבים, הנשחקים ומנושלים ככל שהקיבוץ 'מתחדש' – לכדי כוח פוליטי שיתמודד עם משטר ההפרטה, אמור להיות תפקידה של מפלגה סוציאל-דימוקרטית, אלא שמפלגה כזו, כידוע, חסרה בישראל.  דומה, שלזרם השיתופי עשויים להיות לא רק עניין, אלא גם תרומה סגולית במהלך להפיכת השמאל הישראלי מחברתי לסוציאליסטי.

 

למאמרים של דני גוטוויין

נכתב בתאריך
2/7/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו