עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

העלילה - הטענה שישראל מפקירה שבויים מחוסר אכפתיות ותעלולים ציניים של פוליטיקאים היא עלילה מרושעת. ישראל עושה שגיאות וטעויות, אבל לא מפקירה שבויים

העלילה - הטענה שישראל מפקירה שבויים מחוסר אכפתיות ותעלולים ציניים של פוליטיקאים היא עלילה מרושעת. ישראל עושה שגיאות וטעויות אבל לא מפקירה שבויים

מאת דני רשף - 30.6.2008

 

 

כאשר שכנע רבין ז"ל את הקבינט לאשר את עסקת ג'יבריל (20/05/1985), בה שוחררו 1187 מחבלים תמורת שלושה חיילי צה"ל,  התפטר שמואל תמיר ז"ל, ששימש ראש צוות המו"מ, כמחאה. העסקה התגלתה כאסון לאומי בהיבטים רבים. נציין רק שלוש השלכות ישירות של העסקה. היא קבעה רף כל כך גבוהה לכל העסקות הבאות שמלבד המוטיבציה המטורפת לחטוף עוד ועוד מחיילנו או אזרחנו, כל חטיפה הופכת מתחילתה לטראומה לאומית בלתי אפשרית. המחיר האסוני ותוצאותיו הניעו את רבין שלא לאשר את עסקת ארד מ-1987, כשארד עוד היה חי והיה ידע מודיעיני לגביו, תמורת 400 אסירים פלסטינים, חלקם מהמסוכנים שבמחבלים.  משוחררי ג'יבריל באופן ישיר רצחו כמה וכמה ישראלים ובכך הוסיפו אסון על אסון.

 

כשנופל היום חייל בשבי האויב מתחולל מייד מחול שדים בלתי אפשרי. הרף הגבוהה של עסקת ג'יבריל, הנחישות המוצדקת של המשפחות לתחזק את מצוקתן בדעת הקהל הישראלית, התקשורת הלהוטה לכותרות, זו שלנו, וזו שבשירות האויב, נוכלים ורמאים בין לאומיים, ספינים והדלפות מגמתיות מכל צד, עורכי דין שעושים לקופתם ולפרסומם האישי ואצים אלי בג"ץ, ושפע של נותני עצות עם כוונות טובות, הכול מתערבב לעיסה בלתי אפשרית שיש לה שתי תוצאות וודאיות. מחיר פדיון השבויים מתייקר ואי אפשר, פשוט אי אפשר לצאת מהעיסה בשלום. אפילו ישוחררו שבויינו במחיר סביר, המחלוקת תישאר עמוקה, הנזק שיישאר עצום והחטיפה הבאה תמיד בפתח.

   

למרות הפוליטיקה הצינית והאגו המנופח של הפוליטיקאים, לא ניסה אף ראש ממשלה עד היום לעשות הון פוליטי לעצמו מחטופינו. ראש הממשלה הכושל אולמרט יכול היה לצבור בקלות מעט אהדה רגעית מהחלטה על קיום עסקת רגב וגולדווסר. דווקא העובדה שהוא מהסס ונזקק לגיבוי הממשלה לצורך ההחלטה מעידה על עומק הלבטים והייסורים של החלטה שכזו.

 

מאז נפל רון ארד בשבי ועד עלייתו של אוסאמה בן לאדן על במת ההיסטוריה, לא הושקע מאמץ כה גדול באיתורו של אדם בודד אחד כמו המאמץ שהושקע ברון ארד. אי אפשר שלא לעשות שגיאות וטעויות, יש שפע של מחלוקות לגיטימיות ומוצדקות על הדרך הנכונה, על הפרשנות האפשרית לכל שבב מידע, על המחיר שמותר לשלם ועל הנחות היסוד שעל פיהם נוהגים. אבל אין הפקרות או הפקרה של השבוי. למרות זאת מצא אחיו של רון ארד, במצפה הילה, בעצרת במלאת שנתיים לנפילתו של גלעד שליט בשבי, אל מול קהל צעיר שהשקפת עולמו טרם התגבשה ושרחוק מלהבין את מורכבות הבעיה, להשוות את רון ארד לגלדיאטור שתפקידו היה לשעשע במשחקי מלחמה הנהגה זחוחה ואטומה ומפקירה.

 

אביו של זכריה באומל, שנעדר מאז סולטן יעקב ב 1982, תבע את המדינה על הונאה מפני שלטענתו הסתירו ממנו מידע ומבקר המדינה קפץ על הכותרות והודיע רק לפני שבוע שהוא מתכוון לבדוק את התנהלות הממשלות בנושא שבויינו בתחום שאין בו תקנות, הוראות שעה, אלא רק שיקול דעת סובייקטיבי בתנאי אי ודאות קשים. לכל משפחות החטופים טענות על הממשלה שבאופן טבעי אחריותה רחבה הרבה יותר. הכול מצטרף לעלילה של הפקרת שבויים מתמשכת – ההיפך מהמציאות.

 

ממשלת ישראל שוגה ושגתה בנושא השבויים, אבל אין שום מנגנון אנושי שיכול שלא לשגות במצבים כאלה. כן – לממשלת ישראל אין רק אחריות להחזרת החטופים. יש לה אחריות שאזרחי ישראל לא ישלמו בחייהם את מחיר העסקה בעתיד, שחטיפת חיילים או אזרחים לא תהיה הלהיט האולטימטיבי של הטרור ושישראל לא תוכל להיסחט מדינית באמצעות שבויים וחטופים. בשקלול הכללי אין שום אמת מוחלטת רק הערכות וחששות מוצדקים ואין כל מחיר – למחיר תמיד יש תקרה למרות שיש ויכוח מה גובהה.

 

הטענה שישראל מפקירה שבויים מחוסר אכפתיות ותעלולים ציניים של פוליטיקאים היא עלילה מרושעת. עלילה שיכולה לבוא רק ממי שאין לו את האחריות או שלא אכפת לו ממנה. ישראל עושה שגיאות וטעויות אבל לא מפקירה שבויים.

 

למאמרים של דני רשף

מחבר
נכתב בתאריך
30/6/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו