עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ביקורת בעלמא - קשה לכמת את מבול הרפש שמושלך בימים אלה באולמרט וברק. באיזה שמות לא קראו להם. אבל רוב הביקורת, גם זו של דני רשף, בנוי על דימויים, ולא על מהויות. תגובה

ביקורת בעלמא - קשה לכמת את מבול הרפש שמושלך בימים אלה באולמרט וברק. באיזה שמות לא קראו להם. אבל רוב-רובה של הביקורת, גם זו של דני רשף, בנוי על דימויים, ולא על מהויות. תגובה

מאת מיכה אשחר - 29.6.2008

 

קראתי בעניין רב את שני מאמריו האחרונים של דני רשף ב"שווים". אני חולק על השגותיו ועל אופן ניתוח הדברים. אתייחס כאן למאמר אחד ("הדיבידנד") ואשתדל להציג השקפה אפשרית שונה.

דני קובע כי "... החמאס מפיק באופן מתמשך דיבידנד (רווח בלעז) מהחזקתו של גלעד שליט". מהו אותו דיבידנד? מהמאמר עולה כי החזקתו של שליט ברצועה משמשת לראשי חמאס מעין תעודת ביטוח נגד התנקשויות וכי האפשרות העדיפה היא הסלמת הפגיעה בחמאס ובראשיו.

אני מציע לבדוק אפשרות אחרת. יכולות להיות מספר סיבות לכך שמהלך כזה איננו רצוי בעיתוי הנוכחי, מצד אחד, ואילו בעיתוי אחר – לא יהיה מנוס ממנו. מקריאה קודמת במאמרים של דני רשף עולה כי הדברים אינם חדשים לו.

פתגם ערבי ישן אומר בערך: "אינו דומה מי שמקבל את המכות, למי שסופר אותן". במקרה שלפנינו, "מי שמקבל" הוא תושבי הרצועה. חמאס, שחשש מפני התקוממות, היה זקוק נואשות לרגיעה ולהקלת המצוקה. ואילו "מי שסופר את המכות", כלומר משתמש בסבלה של האוכלוסיה כדי לקדם מטרות אחרות – בכלל לא מסתכל לכיוון. ההוראה לחטוף את שליט, למשל, הגיעה מדמשק, כמו גם משכורותיהם של החוטפים. אלה אינם אנשי המנגנון של חמאס ברצועה אלא אנשיו של חאלד משעל.

לעומת זאת, דרישות חוטפיו של שליט, אם להביא דוגמה על קצה המזלג, כללו את שחרורם של מתכנני הפיגועים במלון פארק. לדרישות אלה, ישראל לא היתה מוכנה בשום אופן להסכים.

אותם חוטפים, הכוחות שאליהם הם משתייכים, רמת הארגון הצבאית ורמת ההצטיידות – כל אלה מאורגנים היום אחרת ממה שהיה בעת גלי ההתנקשויות הקודמים בראשי חמאס. כוחות כאלה אינם בהכרח סרים, כאמור, למשמעת חמאסית ברצועה. מה תועלת תפיק ישראל, אם כן, מהתנקשות באותם מנהיגים שממילא אינם אלה שנותנים את ההוראות? את הצבא של חאלד משעל ושותפיו, צריך יהיה להביס במלחמה. כדי לעשות זאת יהיה על ישראל לגייס לגיטימציה בינלאומית רחבה. זה כולל לגיטימציה מצד אותו חלק של העולם הערבי שלישראל יש הסכמי שלום איתו, או מערכת יחסים הקרובה לזה.

עד כמה שהדבר נראה דמיוני, זה מה שקרה בעת מלחמת לבנון השניה: העולם, כולל זה הערבי, פחות-או-יותר עמד מנגד במשך כחודש, כשישראל המטירה אש וגופרית על בירתה של מדינה ערבית. אנחנו זוכרים את הקטיושות שספגנו, אבל הנזק והאבידות בצד הלבנוני היו ללא השוואה. במשך השבועות הראשונים, מועצת הביטחון לא קראה כלל להפסקת אש. מדינה ערבית אחרת, שהיתה חברה תורנית במועצה, לא יזמה דיון במתרחש אלא לאחר זמן רב. מה נעשה באשראי זה ואם נוצל או לא – זו שאלה אחרת, אבל כעובדה, זה יכול לקרות.

ללא לגיטימציה כזו, מחירה האסטרטגי של מלחמה יהיה כבד מדי. זה כבר לא המצב שבו ממילא אין לישראל שלום עם שום מדינה ערבית, ואין מה להפסיד בתחום היחסים עם ארצות ערב. כדי להשיג לגיטימציה (דה-פקטו, כמובן) למבצע רחב, ישראל חייבת להראות כי מיצתה כל הזדמנות להשיג רגיעה. ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה כי תוקע כתוקפן. ברק אמר זאת במילים אלה ממש, ולכן לא ברורה לי קביעתו של דני כי אין לו מטרות מוגדרות בתחום המדיני, למבצע אפשרי בעזה.

***

גם מנהיגי חמאס ברצועה הפצירו בחאלד משעל להסכים לרגיעה. היה עליהם לעשות זאת, כי אחרת היא לא היתה יוצאת לפועל כלל. משהוכרזה רגיעה הוכרז ברצועה, כי "יוזמות פרטיות" (כלומר, הפרות שאינן פרי החלטה ומדיניות חמאסית) ייתקלו באכיפה חד-משמעית מצד כוחות הביטחון. ובכל זאת החלו כבר ההפרות – מבלי שמישהו נענש על כך. זה איננו סימן היכר של מערכת שיכולה לקחת אחריות, ושיש טעם לפגוע בראשיה.

מה כן אפשר היה לעשות? לנצל את הצורך של חמאס להשיג רגיעה זמנית, את הצורך של ישראל לקנות זמן כדי לקבל לגיטימציה למלחמה מאוחר יותר, ובינתיים, במחיר הרגיעה, לקדם גם את שחרורו של גלעד שליט. זה מה שעשה הקבינט כאשר דרש קשר ברור בין הרגיעה לבין התקדמות במו"מ על שחרור שליט.

אינני מסתיר: אני בדרך-כלל דווקא תומך במדיניות של אהוד ברק, וכמובן אשמח לקרוא דיעה אחרת שדני רשף, או כל אדם אחר, יציג. אבל אני לא מבין את הארגומנטציה של דני, היא לא ברורה לי. אתן שתי דוגמאות מהמאמר של דני.

פסקה אחת מתחילה במילים: "בישיבת הקבינט האחרונה, כאשר הרמטכ"ל נישאל לגבי פעולה אפשרית בעזה, דרש הרמטכ"ל הגדרה של מטרות הפעולה".

ובכן, דני לא כתב, כי הפעולה שעליה נשאלה הרמטכ"ל איננה "סתם פעולה", אלא מבצע צבאי רחב. והנה, מדבריו של דני ניתן להבין כי מבצע צבאי לכיבוש הרצועה איננו רצוי. אבל בהמשך דני בא בטענות כלפי שר הביטחון וראש הממשלה, משום שאינם מוכנים להגדיר מטרות למבצע כזה. למה ברק ואולמרט צריכים, לדעתו של דני, להציג מטרות למבצע, שדני עצמו איננו תומך בו, ואולי – כפי שאני משער – גם ברק ואולמרט אינם תומכים בו בעיתוי הנוכחי? הדבר איננו ברור.

בפסקה הבאה כותב דני כי: "איננו יודעים כיצד התייחסה מערכת הביטחון לאירוע – אם להסיק מהתנהלותו של ברק, זה גם לא חשוב". דני לא יודע איך המערכת התייחסה, אבל הוא כן יודע איך ברק התייחס? לפי מה? לפי "ההתנהלות" (כלומר, משהו ערטילאי שדני איננו מוכיח או מפריך)? זו ארגומנטציה? אני קצת מאוכזב.

קשה לכמת את מבול הרפש שמושלך בימים אלה באולמרט וברק. באיזה שמות לא קראו להם. אבל רוב-רובה של הביקורת בנוי על דימויים, ולא על מהויות. מי ש"יוצר באופן מובהק מדיניות שלילית של אי ביטחון", כדברי דני, איננו הקבינט, אלא דווקא התקשורת הישראלית, אשר יוצרת היסטריה ציבורית ודה-לגיטימציה של המנהיגות. היסטריה כזו עלולה ליצור בקרב חמאס את התחושה, שהדמוקרטיה והתקשורת הישראלית יעניקו להם את מלוא תביעותיהם מבלי שהם, מצידם, יצטרכו להתגמש.

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
29/6/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו