עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

דרושים קווים אדומים - אלישע שפירא מהלל את "אמנות ההסכמה" מבלי לסמן קווים אדומים וגבולות גזרה. גישה זו משחקת לידי מי שרוצים לטשטש את מהותו של ה

דרושים קווים אדומים - אלישע שפירא מהלל את "אמנות ההסכמה" מבלי לסמן קווים אדומים וגבולות גזרה.  גישה זו משחקת לידי מי שרוצים לטשטש את מהותו של הקיבוץ. תגובה

מאת פלג מור - 22.6.2008

 

 

במאמרו "אמנות ההסכמה", שאותה הוא משבח ומהלל, טוען אלישע שפירא שחיי הקיבוץ הם אמנות ההסכמה והפשרה הכרוכה בה.

הקורא את הדברים יכול לחשוב שאלישע כותב על מועדון ויכוחים אקדמי ולא על דרך חיים קיבוצית, או מציג נושא בקורס ללימודי גישור ולא עוסק באורח חיים ספציפי המבוסס על עקרונות ואמונה.

על פי המאמר הכל מותר, אין שום גבולות ואין אף הגדרה מחייבת לדבר הזה הקרוי קיבוץ, הכל יכול להיכלל בו,  כל זמן שהושגה לכך הסכמת הרוב.

 

קורא הקורא ותוהה: האמנם הכל מותר? פתיחת פערי השתכרות של מאות אחוזים בין החברים; הסכמה עם כך שיש חברים החיים בגובה שכר מינימום, הדרוש על מנת לענות על קריטריון הערבות ההדדית הכרוך בהגדרה קיבוץ; פירוק קיבוץ לגורמיו על ידי שיוך פיזי של הנכסים; הפרטות מסיביות גם בתחומי חיים מהותיים כבריאות וחינוך עד כדי ביטול שוויון ההזדמנויות לילדי החברים; אחרי כל זה ועוד יותר מכך האם מותר לגוף שעבר מטמורפוזה כזאת להיכלל בהגדרה קיבוץ?

 

***

 

דווקא בתקופה זו, כאשר נדרשת הגדרה ברורה וחד משמעית של גבולות ועקרונות, מהו קיבוץ ועד היכן, מעבר להגדרה החוקית, כמובן, דווקא  עכשיו מוצא לנכון ראש המטה השיתופי לא להתייחס כלל למהות הדברים, לשרטט עקרונות ולהציב קווים אדומים, אלא למוסס את המחיצות ולטשטש את הגבולות בשמן של הסכמות רומנטיות ואחווה רגשנית אותן הוא מעלה כעיקר הדברים.

 

גישה זו משחקת מצוין לידיהם של מי שממילא מעונינים לטשטש את מהותו של הקיבוץ ולהשאיר ממנו רק את הגדרתו הפורמלית. למשל, הקבוצות העשירות שבכל קיבוץ שיכולות כך לשמור על מעמדן הנישא,  שספק אם היו משיגות כמותו בצורת חיים אחרת. למשל, מי שמספקים הגדרות חדשות לבקרים למושג החברות בקבוץ, הלהיט האחרון הוא 'חבר חדש בחופשה'.  עבור כל אלה אין הגדרה מחייבת למושג קיבוץ, אבל למטה השיתופי ?

 

אלישע, מוצף ברגשות רומנטיים ורודים ודביקים, לעולם רודף שלום ואוהב שלום, מציע לדבר על שותפות שיש בה אחווה. פעם דובר על שותפות של שווים שיש בה ממש, לכן גם על אחווה שיש בה ממש. בימינו בקיבוצים רבים השאירה קבוצת החברים החזקה את שותפיה-חבריה לשעבר הרחק מאחור,  ויחד אתם גם את שותפות הגורל והאחווה.

 

האחווה זקוקה להסכמות משותפות, הסכמות על הערכים, על המטרות , טוען אלישע. אחרי שאנחנו יודעים על כמה מהאמצעים בהם נקטו מזכירויות  וצוותי שינוי בקיבוצים על מנת להגיע לאותה הסכמה, לכאורה, של רוב חברי קיבוצם להצעות השינוי, דומה הטפה זו על האחווה לדרישה הנוצרית הרחומה  שעל הקורבן למוד הסטירות על לחיו האחת להושיט גם את לחיו השנייה.

 

***

 

חבל שאנשי המטה לא היו שם ומלמלו מילות כיבושין של אחווה ופשרה, אהבה והסכמה באוזנם של מובילי השינוי בחלק מהקיבוצים, שבדרכם ליצור את ההסכמה המיוחלת   יצרו משבר כלכלי מלאכותי,  הודיעו שיביאו את אותה הצעה להצבעה כל חודש שוב ושוב עד שתעבור,  גרמו לאווירה כזו ביישובם שוותיקי קיבוץ אחד אפילו ביקשו את הגנת הרשם בטענה ש "אנחנו אפילו מפחדים להגיד שאנחנו מתנגדים..". ניסיונן של הקבוצות השיתופיות מוכיח כי הגעה להסכמה עם אלה פירושה אחד - מתן לגיטימציה לעוד שלב בדרך לדיפרנציאלי. 

 

המטה השיתופי, עמוס כוונות טובות וגדוש תמימות של בני נוער, עבר על גילויים אלה ואחרים בשתיקה, לא השכיל לתחום גבולות ברורים ולהציג אופוזיציה חד משמעית.  מאמרו המעציב של אלישע שפירא מעיד שהמטה עדיין לא קורא נכון את המפה, מנסה  לרקוד בכל החתונות, מחולל מעדנות לצלילי בלט קלסי בעוד שאר המוזמנים מרקדים כנגדו את ריקוד המלחמה.

 

למאמרים של פלג מור

נכתב בתאריך
22/6/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו