עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אמנות ההסכמה - חיי הקיבוץ הם אמנות ההסכמה. היכולת לדון ולהתווכח, למשוך לכיוונים מנוגדים, להתמודד עם כל הרצונות, להתפשר ולהגיע להסכמות. הבחירה

אמנות ההסכמה - חיי הקיבוץ הם אמנות ההסכמה. היכולת לדון ולהתווכח, למשוך לכיוונים מנוגדים, להתמודד עם כל הרצונות, להתפשר ולהגיע להסכמות. הבחירה היא: להסכים או לחדול

מאת אלישע שפירא – 18.6.2008

 

"שותפות עושים באהבה", קבע בצדק יזהר בן-נחום, ברשימתו שהתפרסמה בעיתון האלקטרוני "שווים". זו הייתה גם סיסמת שנת השבעים של קיבוצי, עין השופט: "קיבוץ עושים באהבה". ואפשר להוסיף ברוח הסלוגן: "או שלא עושים כלל".

 

מקובל לייחס להלל הזקן את האמירה:  "מה ששנוא עליך אל תעשה לרעך". אמירה זו של הלל נגזרת לדעת הפרשנים מהמשפט הידוע (ספר ויקרא יט) "ואהבת לרעך כמוך". אותו משפט עליו אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה". אבי רביצקי היה מוסיף לדברי הגדולים את הציווי: "עשה לרעך את האהוב עליך", אך הוא היה ממהר ומוסיף: "רק שאין צורך להגזים, בעיקר אם אתה במקרה מזוכיסט". פילוסופים רבים חיפשו אחר הציווי המוסרי השלם. הפילוסוף הגרמני קאנט, ניסה לתת לציווי המוסרי אופי של נוסחה  כללית ומוחלטת ("הציווי הקטגורי"). הוא ניסח זאת בערך כך: "עשה רק את מה שבעשותך אותו תרצה שיהיה לחוק כללי". על דרך השלילה והפשט אפשר לומר: אל תעשה מה שאינך רוצה שיעשו האחרים.

 

***

כדי לא להישאר רק בספרות העליונות של הפילוסופיה והאהבה, אני מציע לדבר על שותפות שיש בה "אחווה". המילה "אחווה" נגזרת כידוע מהמילה "אח". "אנשים אחים אנחנו". נדמה שיותר מכל יש באמירה זו ביטוי לאחריות שאינה אמורה לחלוף. אחריות זה לזה שאינה תלויה בדבר. אחריות שהיא מעבר לתשוקה וליופי החולפים. אחווה אינה אהבה, עליה נאמר במקורותינו: "אל תעירו ואל תעוררו עד שתחפץ". להבדיל מהאהבה הסוערת והקפריזית, שאיננו יודעים אף פעם במדויק בשל מה היא באה ולמה היא חדלה, האחווה היא שילוב של שותפות גורל יחד עם בחירה והחלטה מודעת. היא בעיקרה בחירה ערכית בידי אדם ואין צורך ב"קופידון" או ב"מלאכי השרת" כדי שתשרה עלינו. יש מי שמתרגמים אחווה ל"סולידאריות". יתכן, אך לטעמי בעברית זה נשמע יותר טוב. ידוע סיפורו היפה של הפילוסוף מרטין בובר, על שלושת הדגלים שהניפה המהפכה הצרפתית: "שלושה יצאו לדרך ביחד - החרות, השוויון והאחווה. אך למרבה הצער נפרדו דרכיהם, החרות הלכה למערב, השוויון הלך מזרחה (אז האמינו בזה) ואילו האחווה הלכה לאיבוד". הוסיף בובר ואמר: "מאז לא נפגשו החרות והשוויון ואי אפשר יהיה לחזור ולהפגישם, כל עוד לא תימצא האחווה, כי רק בכוחה להפגישם שוב".

***

האחווה הזו שבכוחה לאחד מחדש (אולי) את החרות עם השוויון, אינה מציאות נתונה, מובנת מאליה. היא עשויה להיווצר מתוך החוויה התרבותית - החברתית. היא סוג של אכפתיות אנושית הדדית, המושתתת על היכולת להרחיב את מושג ה"אני" אל "הזולת". אל "האחרים". היא היכולת להחיל את צרכיהם של האחרים כחלק מתפיסתי את עצמי. האחווה תהיה משמעותית ואפשרית יותר, ככל שהיא תישען על מעגלי זהות מאחדים. היא זקוקה להסכמות משותפות. הסכמות על הערכים, על המטרות ועל הדרכים להגשימם. כל אלה הם דברים שיש לטפחם ולהשקיע בחיזוקם. הזהות התרבותית והלאומית, הזיכרון המשותף, מעגלי ההשתייכות החברתיים, ההסכמות על הערכים המשותפים, המרחב השמור למאוויים של הפרט בתוך הציבור, המטרות לעתיד של היחיד ושל הציבור, כל אלה אינם בבחינת דברים מובנים מאליהם. הם לא יתקיימו ללא השקעה מתמדת. על אלה אמר הסופר ס. יזהר: "הם משולים לכדור עם נקב. כדור שיש להמשיך ולנשוף לתוכו כל הזמן כדי שלא יתרוקן".

***

קיבוץ עושים באהבה ובהסכמות. חיי הקיבוץ הם אמנות ההסכמה. היכולת לדון ולהתווכח, למשוך לכיוונים מנוגדים, להיפתח לכל הרעיונות, לבדוק את כל החלומות, להתמודד עם כל הרצונות, להתפשר ולהגיע להסכמות. היכולת למצות את ההסכמות עד גבול האפשר, לעשות זאת בנחישות ובסבלנות. לדעת שהבחירה היא: להסכים או לחדול. קיבוץ שאינו מסוגל להגיע להסכמות בין חבריו, קיבוץ שהרוב בו איבד את הסבלנות למיעוט והמיעוט בו אינו מכבד את הרוב, בקיבוץ כזה יתכן שכבר החלה הספירה הסופנית לאחור. רק אם יתעשתו חבריו ויחזרו לדרך ההסכמות הקשות, ההסכמות שהן התנאי ההכרחי לקיום המשותף, יוכל הקיבוץ לשרוד ולחדש את עתידו.

 

למאמרים של אלישע שפירא

נכתב בתאריך
18/6/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו