עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי-חדשני - האריה השואג - אריה בן גוריון, מהמחנכים הבולטים בבית השיטה ובתנועה כולה. מפעל חייו היה ארכיון החגים הבינקיבוצי. בשבועות ימלאו 10 שנים למותו

שיתופי חדשני / אורי הייטנר

האריה השואג - אריה בן גוריון היה מן המחנכים הבולטים בבית השיטה ובתנועה הקיבוצית כולה. מפעל חייו היה ארכיון החגים הבינקיבוצי, שאותו ייסד ובראשו עמד עד יומו האחרון. בחג השבועות ימלאו עשר שנים למותו

 

 6.6.2008

 

 

 בקיץ 1980, אני בוגר כיתה י"א, יצאתי עם חבריי לגרעין "שיטל" לאורטל למחנה עבודה בן שבועיים בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ, שהקים את אורטל. ביום בו הגענו, לאחר סידורי ההתארגנות, זומנו לשיחה עמנו נציגי שלושה דורות בבית השיטה.

 

הדובר הראשון היה קצין צעיר שאך השתחרר מצה"ל, אחריו – מרכז ענף, איש הדור השני ולסיום נציג דור המייסדים.

 

"במה מותר אדם מן הבהמה?" פתח הדובר השלישי את דבריו בשאלה. לאחר שתיקה רטורית השיב לשאלת עצמו: "האדם הוא היצור היחיד שיש לו נכדים". ומיד הבהיר הדובר שידוע לו שבעלי החיים מזדווגים וממליטים ולמעשה בחייו של בעל חיים נולדים לו דורות של ולדות ובכל זאת, התעקש, לכל אלה אין נכדים. אין להם כל קשר לצאצאיהם, אין הם מכירים אותם ואין הם יודעים שאלה צאצאיהם. רק לאדם יש נכדים. רק לאדם יש סבים. זה מותר האדם מן הבהמה.

***

נציג דור המייסדים בפאנל היה אריה בן גוריון. היה משהו פאתטי בהופעתו – עומד אדם מול קבוצה של כמה עשרות בני נוער על הדשא בקיבוץ, ונואם בפניהם בפאתוס, כאילו נאם בכיכר מול קהל רבבות. ובכל זאת, הוא כבש אותי בדבריו. ראיתי לנגד עיניי הר געש מתפרץ, והוא בונה מבנה מוצק, גם אם אסוציאטיבי, של טיעונים במה מותר הקיבוץ מהחברה האחרת. מתוך הרעיון אודות מותר האדם מן הבהמה בכך שיש לה נכדים, הוא הפליג לקיבוץ בכלל ולקיבוץ רב דורי בפרט, לשורשים משפחתיים ולאומיים, לזיקה למקורות ישראל ולצורך לחדשם ולרעננם, והכל במבנה לוגי סדור, שעל אף נטייתו להפליג באסוציאציות, תמיד שמר על קשר רציף עם עמוד השדרה הרעיוני של דבריו הסדורים. גמעתי את דבריו בצמא ונכבשתי.

 

למחרת שובצתי ליום עבודתי הראשון, בענף הנוי. הנויניק היה... אריה בן גוריון. והנה, אותו להט שראיתי אמש בהרצאה, ראיתי בבוקר בעבודה. השילוב הזה של אינטלקטואל מזהיר, איש ספר מובהק, עם עבודת כפיים קשה שבה אותי. וביום העבודה, בו הייתי לאב"ג קהל של איש אחד, הוא "שוחח" גם אתי, בפאתוס רועם כאילו נאם בפני המונים.

 

תלמידו המובהק של  אב"ג, בנימין יוגב – בוג'ה, מרבה לספר את האנקדוטה הבאה אודות אב"ג. ערב שבת אחד הגיע אריה לקיבוץ נווה אור, לשאת הרצאה. היה זה בתקופת מלחמת ההתשה וההרצאה נועדה להתקיים במקלט המרכזי. רק אדם אחד הגיע למקלט לשמוע אותו. אריה לא היסס. איפה המפתח של המקלט, שאל בתמימות את התרבותניק. הוא לקח את המפתח, הפעיל את הסירנה והזעיק את הקיבוץ כולו למקלט. כשהכל היו ישובים, נעל את המקלט, הכניס את המפתח לכיסו ואמר: "הזמנתם אותי, עכשיו תשמעו אותי" ונאם באוזניהם במשך שעתיים. היה או לא היה הסיפור, איני יודע. אך גם אם הסיפור הוא מיתולוגיה מקומית – כל מי שהכיר את אב"ג יודע שסיפור כזה יכול גם יכול להיות. מנוכחותו של אב"ג לא יכול לברוח גם שרוצה בכך. 

***

אב"ג היה מן המחנכים הבולטים בבית השיטה ובתנועה הקיבוצית כולה לאורך עשרות שנים. הוא היה אחד מאנשי התרבות הבולטים בתנועה הקיבוצית. מפעל חייו היה ארכיון החגים הבינקיבוצי, הנקרא היום מכון "שיטים", שאב"ג ייסד ועמד בראשו עד יומו האחרון.

 

בארכיונו הוא אצר את כל אוצרות התרבות היהודית המקורית שנוצרה בכל קיבוצי התנועה, לצד ארון הספרים שבו כל אוצרות הרוח היהודיים לדורותיהם ולגווניהם, כשהאתגר הגדול שלו היה יצירה מחדש של החג היהודי, תוך שילוב חדש וישן, מסורתי ומתחדש. אב"ג יזם וערך את ילקוטי החגים, אוקיינוס של חומר הגותי ולימודי לצד הפעלות ורעיונות לפעילויות לכל אחד ואחד מחגי ישראל. כך בחגים – מעגל השנה, וכך במעגל החיים – לידה, בר מצווה, כלולות, מוות וזיכרון. אחד ממפעליו החשובים הוא הספר "אלה אזכרה", ובו טקטסים העוסקים במוות ובזיכרון.

 

על קברו הטרי, ספד לו בוג'ה ואמר, בין השאר: "בכל ימי חיי לא ראיתי זהות כה מוחלטת בין אדם ומפעלו. הוא חש עצמו תמיד כאילו נושא הוא את מכשיר האינפוזיה היחיד בעולם,

על מנת לתת את החיות בנושאים שהיו ראשונים בעיניו בתכלית חיינו בארץ הזאת:

התנ"ך, החג והמועד, הטקס, תחנות בחיי אדם ותרבות יהודית ציונית מתחדשת".

 

גולת הכותרת של עשייתו, בעיניי, היא ההגדה של פסח הקיבוצית, אותה ערך (בגירסתה האחרונה). זוהי יצירת מופת יהודית, הנאמנה ל"הוראות ההפעלה" לסדר פסח שנכתבו במשנה אף יותר מן ההגדה המסורתית, אך היא מפליגה לחוויה תרבותית, המשלבת חדש וישן, ועיקרה – סיפור יציאת מצרים, בלשון המקרא.

 

חג שבועות מגלם את פעלו של אב"ג. ההתיישבות העובדת והתנועה הקיבוצית בפרט השיבו את עטרת  החג החקלאי – חג הקציר וחג הביכורים ליושנן. טקס הביכורים הקיבוצי הוא אחת מיצירות התרבות המופתיות ביותר, אחת התרומות הגדולות של התנועה הקיבוצית לתרבות היהודית הישראלית. אב"ג אהב את החג החקלאי והיה מחוברת אליו בכל נימי נפשו, אך הוא כאב את הנתק מן הערכים הנוספים של החג – חג מתן תורה, תיקון ליל שבועות וכל הכרוך בכך. הוא חתר לחבר בין השניים.

 

בשבועות תשנ"ח, לפני עשר שנים, הלך אב"ג לעולמו, בגיל 82. יהי זכרו ברוך!

 

למאמרים של אורי הייטנר
לאתר מכון שיטים

נכתב בתאריך
6/6/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו