עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

נקמת הטבע - בעידן הפוסט מודרני ארגון החיים הליברלי-קפיטליסטי הופך מנחלתם של מעטים, לחלקו של הרוב. הטבע הנצרך והמנוצל, הופך לרעיל כאילו היה גם הוא סובייקט המסכן את האדם

נקמת הטבע - בעידן הפוסט מודרני ארגון החיים הליברלי-קפיטליסטי הופך מנחלתם של מעטים, לחלקו של הרוב. הטבע הנצרך והמנוצל, הופך לרעיל כאילו היה גם הוא סובייקט המסכן את האדם

מאת נדב ספיר - 11.5.2008

                                               

חיי שיתוף ושוויון אינם חיים בינאריים - 1 או 0 -  שחור או לבן. ישנם גוונים שונים, במקומות ובזמנים שונים. עם זאת, ניתן לומר על ארצנו שהיו ימים בהם השוויון והשיתוף היו אמיתיים יותר. אנשים חלמו חלומות, לעתים הגשימו אידיאלים - אם בהקיץ, אם בשנתם. לערכים, ולשובל הסמלים והדימויים הנלווה אליהם, היה מקום של כבוד בבית, ברחוב ובלבבות. בארץ לבלבו ארגונים ותנועות חברתיות ופרחה צורת חיים גאה, יוצרת, מצליחה ורצונית - הקיבוץ, שהשוויון והשיתוף היו לו אבן פינה.

 

יש הטוענים ששותפות משימתית ושוויון אינסטרומנטאלי כמו שהיו אז, לא אפשרו שותפות אמיתית מתוך חרות ובחירה חופשית, ואילו היום, בתוך הפערים והניכור, ישנן צורות שיתוף חופשיות, רגישות, כנות ועל-לאומיות, שבימים ההם לא חלמו עליהן.

עם זאת, מוסכם שהשוויון והשיתוף נסוגו, התכנסו, נותרו אידיאל מרוחק, סמל תשוקה למעטים. מה קרה שכך, מרצון, הם נעלמו: האם הכל פוליטיקה? אחיזת עיניים? מחטף של תאבי בצע? האם ישנו משהו אוניברסאלי, או פנימי לנפש, המסביר זאת?

                                                            ***

אלכסנדר קוזוב, מהגר רוסי שחי בפריז ובשנים 39–1933 ניסה, בסדרת הרצאות, לפרש את הפנומנולוגיה של הגל לאורן של 150 שנות היסטוריה (בתרגומו וביאורו של פרופסור יצחק קליין בספרו "הדיאלקטיקה של האדון והעבד"). קוזוב מאיר את נפש האדם באור מעניין.

ההיסטוריה, הוא כותב, הינה תחומו של האדם ולפיכך אין לערב בה כל יסודות טרנסנדנטיים ומטפיסיים לשם הבנתו. יש להימנע אפילו מההגדרה המינימליסטית של האדם כיצור חושב רציונלי. את אדם וההיסטוריה יש להבין רק מתוך זיקתם ההדדית.

 

אין כאן הסתכלות על האדם ברציפות לטבע, האדם מייחד עצמו בעמדו בניגוד לטבע. ההיסטוריה ניתנת להצגה רק תוך חריגתה מהטבע וללא כל יסוד טרנסנדנטי. אילו היה האדם מודרך ככל שאר החיות ע"י אינסטינקט החיים - לא היתה לנו כלל היסטוריה. האדם מגיע אל "טיבעו האמיתי" רק לאחר שהוא שולל את הטבע הקיים בו מלידה, כיצור חי. 

מה היא שלילה זו של האינסטינקט שבה מוצא האדם את טיבעו האמיתי, שבה מתחילה ההיסטוריה ומשם היא מתגבשת על כל צורותיה?

שאיפתו הבסיסית של האדם, שמבדילה אותו מכל חי, טוען קוזוב, היא להימצא במעלה אנושית גבוהה ולהיות מוכר ככזה.

 

הנרי רפפורט, במאמר שפורסם בשווים, "האם אורח החיים הקיבוצי מתאים לטבע האדם? התשובה היא כן!", טוען שבבסיס טבע האדם, קיימת התשוקה הביולוגית לשימור ומימוש עצמי, להתקבלות והערכה חברתיים.

מה בין מאפיינים אלה של רפפורט (בחיי קיבוץ סביר שישגשגו) לבין שלילת הטבע של קוזוב? פרט לרצף הביולוגי, יש דמיון רב: השימור והמימוש העצמי, וההערכה חברתית שמאפיין רפפורט, מתאימים לאפיון שמציג קוזוב - להימצא במעלה אנושית גבוהה ולהיות מוכר ככזה. אפשר שהם יגיעו למסקנות דומות.

 

ואולם, מן הרצון להיות חלק מחברה אנושית, מוערך ומוכר על ידה, לא ניתן לגזור חברה סולידארית, אחריות לזולת, חברות, ידידות ואהבה, שאותם כורך רפפורט בטבעו של האדם. קוזוב, שגם הוא צומח מהגל, מבין את קשרי הגומלין החברתיים, המהותיים לאדם ואת המימוש האנושי שבו באופן שונה לחלוטין. יחסי גומלין, הדדיות חברתית והמימוש העצמי הנלווים ליכולותיו של האדם, החירות והרצון לבחור בכל אלו, משותפים לקוזוב ולרפפורט. ואולם לא עולה מהם דרך אחת להבין את טבעו של האדם, אם יש כזה בכלל. 

***

קוזוב מלמד דבר קשה לעיכול: המעלה האנושית, הערך הסגולי של האדם היא החירות שהוא יוצר מול הטבע ומול טיבעו שלו, ביכולתו להתגבר עליהם. ההתעלות הזו של האדם אינה מטרה לכשעצמה, אלא אמצעי להשגת הכרה של הזולת. "אין להפריד בין המעמד של האדם כבעל ערך ובין היותו מוכר על ידי הזולת ככזה. האדם הוא יצור השואף למצוא את ערכו העצמי והוא יכול לעשות זאת בעולם שאין בו אלוהים ושאר אמיתות טרנסנדנטיות, רק אם ידע לזכות בהכרה של הזולת בהתעלותו העצמית על הטבעי שבו".

 

אלא שקוזוב מתעלם מן הניכור המובנה שבין אדם לזולתו, אשר ממנו ובאמצעותו הוא יכול לזכות בהכרה בערכו העצמי. (מה שמזכיר סיפור קטן: תייר עשיר נפש בסיני וראה בדווי מקומי יורד כל בוקר אל המים דג לו דג ואוכל אותו . שאל אותו התייר "מדוע לא תקנה לך רשת דייגים ותדוג כמה עשרות בכל פעם?". "לשם מה?" שאל הבדוי. "תמכור אותם ותרוויח כסף" ענה התייר."ואז?..." שאל הבדווי." תקנה סירה ותדוג מאות דגים ". "ואז?... " שאל הבדווי. "תמכור גם אותם, ובכסף תקנה מספר סירות ותדוג אלפי דגים". "ואז?..."  "תמכור גם אותם תתעשר, תקנה בית גדול, תשב רגל על רגל ותצפה בשלווה בשמש השוקעת". "אבל זה בדיוק מה שאני עושה היום!" ענה לו הבדווי.  את השלווה הזו התייר לא ראה. היא לא עברה דרך מאבקים והשתלטות שמעניקים ערך לבדווי בעיני התייר).

 

וכך, הקשר שמציג רפפורט בין סיפוקן של התשוקות הביולוגיות של האדם לבין תגובה חיובית מהחברה הסובבת, יתפרש אצל קוזוב כהכרת ערך המושגת באמצעות ציד, כיבושים, מימוש כיסופים ומיצוי תשוקה מינית. אצל כל אחד מן השניים מושגת ההכרה בדרך אחרת.

***

מה זו אותה הכרה שבה מוצא האדם את ערכו? אלו פנים היא לובשת במהלך ההיסטוריה עד הופעתה בצורתה המודרנית הליברלית?

הכרה זו מצד הזולת מושגת כאשר האדם שם את נפשו בכפו במאבק לחיים ולמוות. בצאתו למאבק זה, מוכיח האדם את התעלותו מעל לאינסטינקט החיים הטבוע בו. לא מדובר במלחמת קיום בין בני אנוש - חשוב להבחין בינה לבין מלחמת הקיום הקיימת בטבע – אלא במאבק על הכרת הזולת במעלתו האנושית של האדם.

          

משום שהכרה משולה לקיום בעולמנו, הדבר גורם לעירוב בין הדברים. אנשים נאבקים על הכרה כאילו היא מלחמת קיום. הם נהרגים למענה. למשל, המלחמה בינינו לפלסטינים איננה מלחמת קיום. אם קיום, רווחה, שגשוג ועושר היו מטרותינו המשותפות מזמן היינו פועלים יחדיו כדי להשיגן, ואף מצליחים בכך. אך נראה שלא בקיום מדובר. במאבק, כפי שרואה אותו קוזוב, הולך האדם אל הסכנה - סכנת המוות - דווקא כשחייו בטוחים.

 

 זו היתה תהילתם של הקונסולים והקיסרים הרומים - במלחמות הכיבושים האין סופיות שלהם, שלא היו מלחמות קיום. מתברר שההליכה אל המוות כנגד אינסטינקט החיים אינה תכלית לכשעצמה. אם כך היו פני הדברים, היה מתאים יותר לאדם להתאבד. ההליכה אל המוות מקבלת משמעות אנושית והיסטורית רק אם היא מונעת מהשאיפה לזכות בערך העצמי ובהכרה בו מהזולת. מאבק זה, אילו היה מתנהל עד סופו, לא היה מותיר ולו איש אחד שיכיר בערכו.  אם היה מתנהל עד תום - לא היה אדם ולא היתה היסטוריה. לכן, מסיק קוזוב, שמאבק זה לא התנהל עד סופו. חלק מן הלוחמים הניחו את נישקם. בהיכנעם הם ויתרו על מימוש מעלתם והכרתם כנעלים על ידי הזולת. כך נוצר בבסיס המאבק הניגוד שבין האדון לעבד.

 

תסמונת האדם והעבד

 

האדון והעבד אצל קוזוב הן דמויות ריאליות ממשיות ולא מונחים דיאלקטיים כפי שתפס אותם הגל. אולם, היחסים ביניהן דינאמיים. לכל אחת מהן סיפור היסטורי שונה, שבהתהוותו רואה קוזוב את התהליך הדיאלקטי ההיסטורי. התפתחות זו לובשת ופושטת ושוב מלבישה צורה למאבק הראשוני, אך תוכנו, הכרת הזולת במעלה האנושית, נישאר כשהיה.

סכימת ההתפתחות של האדון והעבד, נראית כך: להיות אדון, פירושו להיות מוכר במעלתו האנושית, שזו שאיפתו הבסיסית של האדם. מעניין להיווכח אילו פנים מעוותות נותנת החברה המודרנית והפוסט-מודרנית לתוכן האדנות: כוכבים נולדים, סלבס, מתעשרים חדשים וישנים וכיו"ב.

 

האדון זוכה יחד עם ההכרה מצד העבד גם לשרותו, לסיפוק צרכיו ותשוקותיו: הוא זוכה גם בכבוד וגם בהנאה. אך טעמן סר בשל כך. הכרת העבד באדון נוטלת מן העבד את תמציתו האנושית ואין בה עוד ערך מבחינתו של האדון.

האדון, אומנם הצליח לזכות בהכרתו של העבד, אך להכרה זו אין עוד ערך בעיניו. היא כבר לא חשובה. אין לו מה לכבוש. כך מוצא עצמו האדון בדרך ללא מוצא. דמותו היא דמות טראגית. אין לו יותר דבר, המאבק נסתיים בניצחונו והעבודה נעשית בשבילו על ידי העבד. אורח חיים זה מביא את האדון לניוון. הוא מודע לחוסר המוצא שבמצבו וחי בייאוש, הנאה ועונג. קוזוב כותב "האדון יכול להיטמטם בתענוג או למות בשדה הקרב כאדון, ברם נבצר ממנו לחיות במודע ולדעת את עצמו מסופק על ידי מה שהוא הינו". אם האדון הוא דמות סטאטית המשולה לגיבור של טרגדיה, דמותו של העבד היא דינאמית, מתפתחת והוא משול לגיבור של רומן.

 

רק בתחילתו העבד הוא עבד במובן שכינה אריסטו - "מכונה מדברת". בהמשך הוא נהיה לפועל וברומו הוא טכנאי (בורגני). התפתחות זו של העבד מקנה לו את התפקיד החשוב של גורם ההתקדמות ההיסטורית.

קוזוב נעזר בהיידיגר ובמארקס על מנת להבין את התפתחותו של העבד:

העבד שנכנע במאבק על החיים והמוות פוגש באימה בה דן היידיגר. האימה מזמנת לעבד את הווייתו המובהקת, היא משחררת אותו לפגוש עצמו כיצור סופי. האימה או הפחד המוחלט, בניגוד לפחד המוכר, אינה משעבדת, מדכאת, אלא משחררת. עיקרו של הלקח שהסיק קוזוב מדיוניו של היידיגר, הוא שסופיות האדם אינה סוגרת בפניו את האפשרות לחירות. העבד נפגש בפן חד של החירות, הוא מתנסה באין - בשלילה הטהורה, באין שלו - במוות. אימה זו, הפחד המוחלט, נבדלת מן החרדה - זו המחלישה והמדכאת.

 

אימת המוות פותחת את האדם לעצמו, הוא מכיר את עצמו כסופי. ההתייחסות אל המוות כמותו שלו מקנה לו את המימד האינדיווידואלי, מה שנילקח ממנו בהיותו עבד. המוות הוא הדבר היחיד שהוא אישי לחלוטין, שכן אותו אין איש יכול לקבל על עצמו במקומו.

אין פרושה של חווית האימה של תודעה מובלעת זו - של השלילה כבסיס לחירות - שהעבד כבר בן חורין. אולם, היא פותחת בפניו את האפשרות לכך ומקנה לו את כלי השלילה. שלילה שהיא גם הבסיס למומנט השני המהותי להתפתחות העבד, העבודה.

 

כמו מארקס,  קוזוב ראה בעבודה את הבסיס להתפתחות. מארקס הצעיר כתב "הישגה הגדול של הפנומנולוגיה ושל מסקנתה הסופית - הדיאלקטיקה של השליליות בתור העיקרון המניע והיוצר – היא ראשית כל בכך שהגל משיג את היווצרותו העצמית של האדם כתהליך, רואה את המימוש במושאים כאובדנו של המושא, כניכורו וביטולו של ניכור זה ... הגל משיג את העבודה בתור מהות האדם, בתור מהות המאשרת את עצמה".

 

העבד, כפי שראינו, אשר התנסה בפחד המוות במהותה של השלילה, חדל מהמאבק אך לא מהשלילה. השלילה מוצאת את ביטויה בעבודה. העבודה היא שלילה אשר אינה מסלקת את הנשלל מכל וכול אלא מקיימת אותו ואת עצמה בתוכו תוך שהיא מעצבת אותו.

כך נוצר עולם חדש, עולם היסטורי מן הטבע, מנוכר לו, עולם שיצר האדם (העבד) ובאמצעותו חוזר ומעצב האדם את עצמו. יחסי הגומלין, הדיאלקטיקה בין האדם למציאות ההיסטורית, היא ההתפתחות.

 

העובד בעת המודרנית אינו דומה כלל לעבד בעולם העתיק. העבודה היא טכנולוגיה, מדע והטכנאי המדען מרגיש עצמו אדון על הטבע. פן זה של העבודה, כהפשטה, לא ניתפס בעולם העתיק (רק האדונים ששלטו על עבודתם של אחרים נתפסו כמסוגלים – זכאים לחיי אדם שלמים אמיתיים), אך הוא היה שם תמיד. גם היום, בכלכלה הגלובלית, רבים חושבים שרק האדונים בעלי הממון או הידע יכולים לחיות חיי אדם אמיתיים, ורק הם זכאים. אך שקר זה, על שני פניו, לא יכול עוד להחזיק סדר עולמי כפי שפעל בעולם בימים עברו. התפתחות זו של העבודה מן העבד לעובד לטכנאי למדען, אדנותו על הטבע, גילוי עצמו כאינדיבידואל/ סובייקט, החזירו לו את ההכרה במעלתו האנושית.

 

***

הכרה זו, באופן כזה או אחר, תמיד הייתה לעבד, אלא שהיא עמדה בניגוד לתודעתו העצמית המפורשת כעבד לאדונו. לניגוד זה, על מנת ליישבו, היה צריך להתווסף גורם ריאלי ממשי. על העבד היה לאחוז בנשק ממש כדי לשים קץ לשעבודו ולאחיזתו בתודעתו. היה עליו לעשות את מעשהו המובהק של האדון, לצאת למאבק ולנצח. 

 

דבר זה  קורה לתפיסתו של קוזוב במהפכה- במהפכה הצרפתית. בחברה הבורגנית הנוצרית, המשמשת רקע למהפכה, שוב אין הבחנה ברורה בין עבדים לאדונים. דמות האדון על גדולתו הטרגית איננה עוד. מדובר בפסבדו אדונים ופסבדו עבדים, שאם לא כן לא היתה מתחוללת המהפכה. אולם, אותם פסבדו עבדים לא מממשים את שחרורם עד תומו אלא ביציאתם למאבק, בנכונותם להרוג ולהיהרג.

 

המאבק האמיתי בעת המהפכה הוא יותר בין הפלגים השונים של מעמד הבורגנים מאשר באדונים החלושים. תוצאות המהפכה והתפשטותה לאירופה תחת כיבושיו של נפוליאן וכן לעולם החדש, יצרו מצב של הכרה הדדית. לא עוד עבד המכיר באדון שאינו מכיר בו, אלא הכרה לפי ערכים של הליברליזם. יש לאדם, לכל אדם, את הזכות של חיה ותן לחיות, לא מאבק לחיים ולמוות, האדם הוא אינדיווידואלי וחופשי, הוא יכול להכיר במעלתו של אחר ובה בעת להיות מוכר על ידי אדם שלישי. אין כאן דבר עם שיתוף או שוויון. המהפכה הרוסית, הקומוניזם, מנקודת מבט זו היא קונטרה - רבולוציה, מהפכת נגד. שכר חליפין ביחסי אדנות ועבדות. זו ההכרה ההדדית בעולם זה, כולם אדונים ועבדים או לא זה ולא זה. כך, אין האדון החדש דמות גדולה וטרגית. האדם אינו עוד גיבור בטרגדיה, אך הרומן שלו הגיע לסופו, אל עולם של אדונים קטנים, בורגנים.

***

מהות זו של האדם כפי שתפס אותה קוזוב - להיות מוכר במעלתו על ידי הזולת – דומה למפתח גנבים: כוחה יפה לפתוח את כל המנעולים, לתפוס ולהסביר הכול, אך למעשה היא אינה המפתח לשום דלת, כל מנעול יפתח בחריקה, כל תשובה משאירה מועקה, אולי בשל הטרגיות הגלומה בה.

לשיטתו של קוזוב, טענה זו לכשעצמה לא מחייבת התפתחות דיאלקטית בדמותו של האדון. ההתפתחות חלה דווקא בדמותו של העבד; עתה אין יותר עבדים וממילא גם לא אדונים, אפשר לחשוב שהאדם הגיע למיצוי יחסיו עם הזולת וההיסטוריה.

 

לא כך הם פני הדברים. האדם לא שוקט משהגיע למעלה אנושית וזכה בהכרה מהזולת שהוא מכיר בו, באנושיותו. ישנו קרע, ניכור מובנה במהלך הדברים. האדם בהתעלותו למעלה אנושית, מתנכר לטבעו החי ולטבע ככלל. ההתגברות ושלילת הטבע מגיעה עם החיים המודרניים (בהם העבודה היא טכנולוגיה וכולם חופשיים לקנות ולמכור אדנות ועבדות) למימדים חסרי כל תקדים, לשיאים של הישגים וקצב התפתחות שלא ניתן להשוותו לשום תקופה אנושית.

 

המאבק בין האדון לעבד מתמוסס ונישאר הניכור של האדם מעצמו.

הטבע, שעתה נקרא האדם להשתלט עליו ובכך לזכות בהכרה, אינו עוד הטבע החי (על פי רוב), אלא הגוף הכלכלי, הטכנולוגי, הציבורי ועתה הוא מתנכר להם בהתעלותו לאנושיותו בעוד הטבע החי מנוצל נצרך ומעובד עד כלות.

בעידן הפוסט מודרני ארגון החיים הליברלי-קפיטליסטי הופך מנחלתם של מעטים, חמישית או שישית מאוכלוסיית העולם, לחלקו של הרוב. הטבע הנצרך והמנוצל, הופך לרעיל כאילו היה גם הוא סובייקט המסכן את האדם המנוכר לו.

 

כוח מניע זה של האדם וההיסטוריה מביא את האדם היחיד לזרות מעצמו (שאותה הכרה מהזולת לא יכולה למלא עוד) ואת החברה האנושית כולה לסכנה מפני איתני הטבע. בנוסף, בעידן זה צורת ההתארגנות החברתית הפכה לגוף שיש להתעלות מעליו ולנצלו מתוך התנכרות, כפי שנוצל הטבע בעבר. אולם, גוף זה הוא עתה בני האדם עצמם ותגובתם יכולה להיות מסוכנת ומהירה משל הטבע.

                                                               

המקום הנפלא ביותר הוא

המקום שאינני נמצא בו (היעד הבא).

האישה הנכספת ביותר היא

האישה שאיננה שלי (זו שלא כבשתי).

החבר הנאמן ביותר הוא

החבר שלא פגשתי עוד (אחי לנשק).

השיר היפה ביותר הוא

השיר שלא אכתוב לעולם (תהילת עולמי עולמים)

כתב ג'לאל מרדוך רוסתם אל בדבחתי

נולד בקירגיזיה 1262; נערף בכיכר השוק בקוקאנד, בוכרה, 1299 

המילים בסוגרים הן שלי (נ.ס) 


נכתב בתאריך
11/5/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו