עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חולשת האידיאולוגיה מול יתרון החזון - בניגוד לאידיאולוגיה האמורה לתת תשובות לכל בעיה, החזון הוא "אני מאמין". הוא החתירה לטוב יותר ממה שיש בהוו

חולשת האידיאולוגיה מול יתרון החזון - בניגוד לאידיאולוגיה האמורה לתת תשובות לכל בעיה (וכבר לא כ"כ נותנת), החזון הוא אופק, "מגדלור", "אני מאמין". הוא החתירה לטוב יותר ממה שיש בהווה

מאת אורי אדיב - 6.5.2008

 

בספרו של פיטר דרוקר Post Capitalist Society טוען ההוגה הנחשב כל כך במחצית השנייה של המאה ה-20, שמהפכת האנרגיה ואתה מהפכת התקשורת מערערות את יציבות החברה האנושית. להערכתו לא תחול התייצבות לפני העשור השני של המאה ה-21. איננו רחוקים מהמועד שדרוקר הציב לנו, אנחנו חווים את תהליך ההתפרקות והאטומיזציה של החברה המודרנית המולידה אינדיווידואליזם  צנטריפוגאלי מפרק ושבטיות, המהווה מעין תשובה לצורך העמוק ל"שייכות". לא פחות מהמהפכה הטכנולוגית, הגלובליזציה ואתה ניידות ההון והעבודה, תורמת ומחזקת את תהליכי הפירוק.

                                                                                              

הקיבוץ שנבנה מכוחו של חזון ואידיאולוגיה מוצקים, שהבטיחו מסגרת חיים הבנויה על ערבות הדדית ודאגה שוויונית לחבריו, שהתיימר להוות אוונגרד לחברה עתידית, מצא את עצמו נפגע וחסר ביטחון  בעתידו כתוצאה מהתהליכים העולמיים. מסתבר שדווקא מוצקות ערכיו ובטחון חבריו בנצחיותם של ערכים אלו, גרמו לשבר הגדול ולהצבת השאלות והספיקות לגבי תוחלת חייו. לא אמנה כאן גורמים נוספים ומוכרים של השחיקה במעמד הקיבוץ בחברה הישראלית. נראה לי, בכל מקרה, שחיפוש אחרי אידיאולוגיה חדשה שתהווה מכנה משותף לבני האדם החיים בקיבוץ, תהיה בחירה שגויה. שלילת האופציה הזאת נובעת משני ספיקות:

א. היעדר תוקף

ב. היעדר גמישות בהסתגלות לשינויים בסביבה.

אני מאמין בהצבת חזון שיבטא אחריות לקיומנו וניסיון להציב יעדים לטווח הארוך. יעדים שלנו כחברה ושל כל אחד מאתנו כמבטא את שייכותו לחברה.                                                                                                                        

 

הסתירה בין הדיבור והחיים

 

אני מבקש להקדים ולטפל בנושא אחד שימחיש את הכורח  בחשיבה חדשה ומחדשת - העבודה העצמית: זה היה לדעתי  הערך היותר קשה להגשמה באידיאולוגיה הקיבוצית. הוא גילם את הרעיון של הפרודוקטיביזציה  של העם היהודי, הוא  גילם עקרון נוסף של שוויון ערך העבודה והכתיב את הגבלת הפיתוח  למשאבי "כוח האדם" שעמדו לרשות סידור העבודה של הקיבוץ. זניחת הערך הזה או מזעור הציפיות מהגשמתו, נבעה מתכתיבי הצורך להתמודד ב"שוק" התחרותי, מהכישלון במבחן השוויונות "המכאנית" ודיפרנציאציה בתגמול  ובהרגשת הערך העצמי. המעבר ממשק עתיר עבודה למשק עתיר הון וידע, החריף את הסתירה בין השאיפה האישית ההישגית ובין ציוויי העבודה העצמית וסידור העבודה. מצאנו את עצמנו מדברים על עיקרון ומגשימים פרגמאטיות הישגית. הסתירה בין הדיבור והחיים תרמה לתחושת כישלון החברה וטיפוח החיפוש אחרי תועלת אישית.

***

האידיאולוגיה היא במהותה "אסופה של רעיונות ותפיסות עולם ערכיות. הם מהווים יחדיו משנה רעיונית בתחום מסוים". פריחתה של האידיאולוגיה מהמאה ה-19 ועד סוף המאה ה-20 הייתה כאשר חסידי האידיאולוגיות השונות האמינו בנצחיותן וביכולתן לפתור את כל בעיות החברה ובני האדם המרכיבים אותה. יומרת האמת המוחלטת והנצחית עשו את האידיאולוגיה ל"דת" אלטרנטיבית חסרת גמישות ופשרות האמורה בשונה מהדת להיות ברת מימוש.         

הסתבר שהאידיאולוגיה לא ידעה להתמודד עם מורכבות החיים והדינאמיקה שלהם. במהלך השנים היא חדלה  להיות "תנ"ך" חילוני ו"שולחן ערוך של מצוות עשה ואל תעשה", היא נותרה כמבטאת ערכים אתיים, מוסריים ושאיפות לעתיד. 

 

בין מגדלור לאידיאולוגיה

 

אזכיר כאן את הכומר אריזמנדי, ההוגה והמייסד של קואופרטיב "מונדרגון", אשר נמנע מהגדרת אידיאולוגיה מושלמת וביסס את הארגון על ארבעה עקרונות: עבודה עצמית, ניהול עצמי, סולידאריות וקידום הישות הבאסקית. הוא נמנע במכוון מאידיאולוגיה טוטלית. לימים הסתבר שבשל התחרות ותנאי השוק גם העקרונות האלו חייבו התגמשות וויתורים.

 

בניגוד לאידיאולוגיה האמורה לתת תשובות לכל בעיה, החזון הוא אופק, "מגדלור", "אני מאמין". עניינו של החזון הוא בעתיד או העתיד. הוא תמיד יבטא שאיפה ל"יותר טוב" מהמצוי בהווה. בדומה לאידיאולוגיה הוא מבטא ערכים ושאיפות אבל בניגוד לה אלו חורגים מהטווח הקצר, הניתן להשגה מיידית.  החזון במהותו הוא יעד, הוא אינו "כלי עבודה", אינו שופט מעשים ב"טוב ורע" אלא אם הם ב"אזימוט" הנכון.

האכזבה מ"תפקוד" האידיאולוגיה אינה פוגעת או מפחיתה מערכו של החזון אולי היא אפילו משדרגת אותו כנעלה ויוצר תקווה וסיכוי לחברה טובה יותר לעולם טוב יותר.

מכנה משותף לחברי הקיבוץ, אינו חזון אלא תנאי הכרחי להישרדות הקיבוץ, בהעדרו יאבד הטעם והמניע לקיומו.                                                                                                                                        

***

במסגרת המאמר הזה לא אעסוק בשורה של נושאים חשובים כמו הערבות ההדדית, השוויון, הזיקה לחברה החיצונית לקיבוץ ועוד נושאים שבהחלט ראויים לברר ולצרוף את חזונם. אנסה לטפל ב"עבודה" ובחזונה.

"דת העבודה", "בראש ובראשונה ידיים", העבודה בייצור והסטאטוס של העובד הטוב, "נהרו ונולדו" בתקופה שבה  תהליכי הייצור היו עתירי עבודה, שבכדי לשרוד ולהתקיים בכלל מרבית הקהילה הייתה חייבת לעסוק בייצור על-לפי רב ב"עבודות הכפיים" המפרכות. בתחילת המאה הקודמת כ-75% מהעובדים עסקו בייצור ישיר. בשנות ה-40, המשמשות כבסיס נתונים להשוואה, כבר ירד מספר המועסקים בייצור ל-50%.

 

בין אז לעכשיו

 

אוכלוסיית גן שמואל ב 1944 מנתה 251 נפשות שבתוכן 90 היו ילדים ונוער. רשימת הענפים כללה: גן ורק, פלחה, מספוא, רפת, לול, מכוורת, פרדס, כרם, מכון דונג, את "מפעל המיצים" ועוד. נתוני הרפת של אותם הימים, ב-1944, יוכלו להמחיש את הרמה הטכנולוגית והמקצועית. העדר מנה 38 חולבות, התנובה השנתית הממוצעת לפרה הייתה 6300 ק"ג חלב. תשומות העבודה היו 43 י"ע לפרה. החליבה הייתה ידנית והחלב  נאגר בכדים של 30 ליטר. אחד הרפתנים הוביל מדי יום  את כדי החלב למחלבה של זילברשטיין בחדרה. בנוסף לעובדים ברפת, קיימנו את ענף המספוא שבו עבדו שני חברים שגידלו, השקו וקצרו את התלתן, התירס וסלק הבהמות. המנה היומית נקצרה ביד, הועמסה והובלה לרפת. ב-2007 מונה העדר 300 חולבות שתנובתן השנתית היא 12300 ק"ג. תשומות העבודה הן 8 י"ע לפרה. החלב נאגר במיכל מקורר ומובל במיכלית למחלבת "תנובה" ברחובות.

***

עתירות העבודה שנגזרה מהרמה הטכנולוגית הייתה מאפיין חשוב אבל לא בלעדי. התיאוריה היתה של  "המשק האורגני המעורב": בסיסה - מערכת אוטרקית של ריבוי ענפים ואיזון שנתי של העבודה שמשמעותו הייתה ניידות מענף למשנהו בהתאם לעומס העונתי. התיאוריה הזאת גם טענה לאיזון בין ענפי הצומח והחי כאשר הראשונים דואגים לייצור ואספקת המזון לשניים. על ענפי בעה"ח היה לספק את הזבל לענפי הצומח.

 

לריבוי הענפים היה, בין היתר, יתרון אנושי חברתי שהתאפיין במספרם הגדול של מקבלי החלטות המעורבים רגשית ומחשבתית בכל הנעשה במשק.

המעבר מ"המשק האורגני המעורב" ל"משק המסחרי", שבו גודל הענפים נגזר מיכולת השיווק וזיהוי יתרון יחסי, התרחש במהלך שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20.

 

במהלך שנות מלחמת העולם שהו בארץ עשרות אלפי חיילים, הצבא הבריטי היה בפועל קניין מצוין לכל תוצרת המשק. הוא שילם עבורה מחירים שהבטיחו רווחיות סבירה.

 

נמצא שאם בראשית המלחמה, ב-1939, מצבנו הכלכלי היה על סף "פשיטת רגל", בסופה  המצב שופר ללא הכר. הביטחון הכלכלי תרם לביטחון הקיומי ולביטחון ב"צדקת הדרך" הקיבוצית. תחושת הביטחון שלוותה בגידול האוכלוסייה, כאשר שניהם יצרו דחף בעל עצמה לפיתוח וקידום המשק. ניתן אכן לאפיין את 50 השנים שאחרי מלחמת העולם בדינאמיקה ופיתוח מרשימים.

 

מפנה בששת הימים

 

להערכתי, אחרי מלחמת "ששת הימים", "המוצלחת", מתרחש מפנה שמהלכו הואץ בשנות ה-80 וה-90: לצד הפיתוח הכלכלי, התחזק תהליך היפרדות וההתרחקות מ"האנחנו" הקולקטיבי ש"קידש" את מטרות החברה וידע לטפח הזדהות אתן. "האני" ניצב מעתה במרכז החיים.

 

התהליך הזה פקד את כל החברה הישראלית ולא פסח כמובן על הקיבוץ. ניתוח השינוי הזה מתקשר עם עתירות ההון והידע, עם הטכנולוגיה המודרנית שחרצה את גורל הניידות ו"הציות" לסידור העבודה. ההתמחות יצרה תגמול וסיפוק עדיפים, תחושת הערך העצמי הפסיקה למדוד "שרירים" והתמדה של "פועל טוב"; יכולת התרומה וההשתלבות בפרויקטים הפכה לתלוית ידע  ומקצועיות; מודל הניהול השתנה כאשר הצטמצם מספר מקבלי ההחלטות. השפעת הטלוויזיה והתרבות האמריקאית שבנתה את אשליית

ה- "American  Average", המצליח והמרוויח שהחלופה להצלחתו היא "השלכה" לשולי החברה, גם היא עשתה את שלה.

 

 על גורמים אלו ניתן להוסיף את הייאוש מהסוציאליזם ואת השפעות התקשורת ה"מפטמת" בידור ירוד בערכיו, שגם הוא סוגד למצליחנות האינדיווידואלית. התברר לנו  שללא חתירה להישגיות ומצוינות "אין לנו מה לחפש בשוק". אימוצן הפך להיות תנאי להישרדות. התברר לנו שאין לנו תיאוריה היודעת לחבר כושר תחרות, הישגיות וחברה צודקת. "על המדף" היה הפיתרון של תגמול חומרי להצלחות המוכר לנו מהמודל האמריקאי. במודל השוויוני שהיה "המצפן" של חיי הקהילה שלנו, נבעו סדקים וספיקות לגבי יכולת תפקודו.

***

הסביבה הקפיטליסטית שללה את המודל שלנו בנחרצות ובתוך הקיבוץ קנתה לה הציפייה "החמדנית" קצרת הרוח והבושה, מעמד קולני. שני זרמי ההשפעה האלו חיזקו את סימני השאלה לגבי המשך קיום המודל השוויוני המגלם בבירור ערכים נעלים. המרכיב הראשון ואולי גם היותר חשוב בתשובה לאיום הישרדות השוויון, הוא רצוננו: האם אנחנו רוצים לקיימו. במידה שהתשובה תהיה שלילית, נוכל בנקל למצוא פיתרונות מוכרים וידועים. תשובה חיובית מזמינה הצבת יעדים והצגת חזון.   

   

לאן מכאן

 

עולם העבודה שלנו צריך להכיל ארבעה יסודות: אחריות, יזמות, שאיפה למצוינות ומעורבות. המיוחד בישומם של  עקרונות אלו בקיבוץ הוא החלטה ובחירה מוקדמת אישית וקולקטיבית,של המודל השוויוני. מרכיב שני ולא פחות חשוב הוא קבלת המגבלות והבדלי היכולות והכישרונות. מרכיב שלישי  הוא מגוון רחב של מקצועות ותעסוקה. 

 

ארבעת העקרונות הנ"ל מהווים מבנה שלם הנשען על "ארבעה עמודים". חסרונו או ויתור על אחד מהם, ימוטט את שלמות המבנה.  הגשמתם וקיומם אמור להבטיח כושר תחרות, עצמה כלכלית וביטחון קיומי,  תחושת שייכות וחווית "יחד" חיובית ודינאמית.

נדמה לי שאין צורך להסביר ולפרט את שלושת העקרונות הראשונים.  הם ברורים, חד משמעיים ועונים על ההיבט הכלכלי של חיי הקהילה וקיומה. המעורבות מורכבת יותר ומחייבת הבהרות ושינוי דפוסי חיים.

 

אלווין טופלר, בספריו, טוען לביטול החלוקה  ל"תורמי ראש ותורמי ידיים". הוא מפתח את המחשבה שההשכלה ומבנה התעסוקה יצרו מצב שמיצוי הפוטנציאל  האנושי, המחשבתי, הרגשי והמקצועי ישיאו את הישגי החברה ויבטיחו את עתידה והמשך קיומה. מסתבר שהציפייה למעורבות והשפעה, ככל שתהיה חיונית או הכרחית, אינה פשוטה. מודל הניהול הצנטרליסטי  מוכיח את יעילותו, איכות החלטותיו  ובעיקר עמידתו בלוח הזמנים הנדרש.

המחשוב מזמן ביעילות את המידע הדרוש לקבלת החלטות. מאידך גיסא "סתימת צינורות ההשפעה" וההסתפקות בציות "מחבלת" בהזדהות ובתחושת השייכות והרצון לתרום. בכדי לממש רמת מעורבות נדרשת חשיבה חדשה ומודעת ואוריינטציה ברורה של חתירה לניצול וטיפוח פוטנציאלים. נדרשים "צינורות" תקשורת שאינם חזרה ל"דמוקרטיה ישירה" ובאותו זמן גם אינם צנטרליסטיים וסמכותיים.

המעורבות היא כאמור אחד העקרונות שבלעדיהם ניאלץ לחזור לפיתרון "המדף" הקפיטליסטי של תגמול חומרי.

הכותב הוא חבר גן-שמואל


נכתב בתאריך
6/5/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו