עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עת לסוציאל דמוקרטיה חדשה - ה"שמאל" עסוק בסדר יום מדיני או בדיונים על חבירה ל"קדימה" והשדה החברתי מופקר

עת לסוציאל דמוקרטיה חדשה - מה שקרוי בישראל "שמאל" עסוק בסדר יום מדיני בלבד, או בדיונים על חבירה ל"קדימה". למול השדה החברתי המופקר, הגיעה העת לסוציאל דמוקרטיה חדשה

מאת אלישע שפירא - 29.4.2008

 

באביב 1948 הלכה והתהדקה טבעת החנק סביב גוש עציון הנצור. כל אנשי הגוש עבדו מבוקר עד לילה בחפירת תעלות ובביצורים. והנה הגיע האחד במאי, חג הפועלים, שנפל אז ביום השבת. בשנים מקיבוצי הגוש התאספו החברים כדי להחליט איך לנהוג בשבת המתקרבת, היא האחד במאי. חברי כפר עציון הדתיים החליטו להמשיך בעבודות הביצורים למרות קדושת השבת. חברי רבדים מהשומר הצעיר החליטו לשבות ולשמור על קדושת האחד במאי. את הסיפור שמעתי מפיו של יוחנן בן יעקב, שהוריו היו ממקימי כפר עציון.

 

מעולם לא בדקתי את גרסתם של ותיקי רבדים. כילד אני זוכר את קדושת האחד במאי באותם הימים. קדושה שהאפילה ללא ספק על קדושת יום הכיפור ועל כל מועד אחר. האחד במאי לא נחוג אז רק בקיבוצים, חגגו אותו בתהלוכות ובעצרות המוניות בכיכרות הערים. הוא היה חגה של "ארץ ישראל העובדת", שהייתה אז הדומיננטית והמובילה בהגשמת החלום הציוני.

***

מאז השתנתה הארץ והשתנינו אנחנו. "ארץ ישראל העובדת" נדחקה מקדמת הבמה שנכבשה על ידי הימין הפוליטי והחברתי. באופן פרדוקסאלי, כפי שלפעמים מהתלת ההיסטוריה, הימין עלה בתמיכת השכבות החלשות בחברה, אלה שמדיניותו פגעה בהן יותר מכל. הימין הישראלי, לאחר שכבש את השלטון, חולל מהפך חברתי-כלכלי, ללא התנגדות של ממש. מפלגות השמאל המשיכו להוות אופוזיציה לוחמת בנושאים המדיניים, אך הן ויתרו ללא קרב על העניין החברתי - כלכלי. יותר מכך, רבים מבין מנהיגי "תנועת העבודה" ורבים מהתומכים בה, שיתפו פעולה וסייעו למהפך הניאו-ליברלי. חלקם לא הבינו לאן מוליכה המדיניות החברתית החדשה וחלקם היו נטועים עמוק בתפיסות העולם של הימין החברתי.

 

מפלגת העבודה נהנתה מתמיכת אצולת הממון של שנות השבעים והשמונים. מפ"ם הסוציאליסטית (זוכרים?) חברה עם הליברלים של "שינוי". כך גם חלקים בתנועה הקיבוצית, שנחשבה ל"גרעין הקשה" של תנועת העבודה, ויתרו על דרכם הרעיונית והחברתית והצטרפו ל"עולם הפערים". ללא כוח פוליטי משמעותי, שיאבק על מדיניות חברתית-כלכלית אלטרנטיבית, נפתחה הדרך להשלמת המהפך החברתי. מה שהתחיל כמדיניות ליברלית זהירה, היה תוך פחות מימי דור אחד לקפיטאליזם דורסני חסר בושה ומעצורים.

 

***

בשנת השישים לעצמאות ישראל, אי אפשר שלא לראות את עוצמת הנזקים שגרמה להם המדיניות הניאו-ליברלית, השולטת כאן יותר משני עשורים. מדינת ישראל של היום מובילה בפערים הכלכליים, בין המדינות הדמוקרטיות המפותחות. הפערים בחינוך ובהשכלה העמיקו מדור לדור והתוצאות בהתאם. ישראל הולכת ומאבדת את יתרונותיה הטכנולוגיים ואת מעמדה בתחומי המדע, המחקר והפיתוח. יתרונות שהביאו לצמיחה מרשימה בחקלאות, בתעשייה ובהי-טק. על רקע זה לא מפתיעה קביעתו של פרופ' מנואל טרכטנברג (ראש המועצה הלאומית לחברה וכלכלה במשרד ראש הממשלה) כי ישראל מאבדת את ההובלה במחקר ובפיתוח, מול מדינות עולם שלישי כמו הודו וקוריאה. ההזיה הניאו-ליברלית לא פגעה רק בחלשים. היא שחקה גם את מעמד הביניים והצמיחה את "העניים החדשים".

 

באותן שנים ירד משקלה היחסי של התעשייה במשק וגדל מאוד משקלו של סקטור המסחר – היבוא, הרבה מעבר למקובל בארצות מפותחות אחרות. תהליך שאת מחירו משלמים, איך לא, העובדים המקצועיים.  על רקע שקיעתו של מעמד הביניים, והפגיעה המכוונת בעבודה המאורגנת, צמחה התופעה הקשה של "עובדי קבלן" חסרי זכויות, וצמח ייבוא העובדים הזרים הזולים. מצירוף כל אלה הגיעה מדינת ישראל לשפל חברתי כה עמוק, עד שגם "כוהני כלכלת השוק החופשי", המאכלסים את מסדרונות השלטון והיכלי האקדמיה, מתחילים להבין את עוצמת הסכנה המאיימת על שלמותה של החברה הישראלית. סכנה חמורה מכל איום חיצוני.  יותר ויותר מתחילים להתגעגע אצלנו למדיניות כלכלית-חברתית אחראית, בה למדינה נועד תפקיד מכוון משמעותי. מדיניות סוציאל-דמוקרטית בנוסח אירופאי. מתחילים להבין את "כוח השוויון בכלכלה", ספרה של אסתר אלכסנדר, שבימים אלה אנו מציינים שלוש שנים למותה. את עוצמת השוויון להצמיח שכבה רחבה של משכילים, ה"הון האנושי" שיוביל את החברה והמשק. חוזרים לקרוא מחקרים שנערכו לפני עשור שנים כמעט, המלמדים על מתאם חיובי בין רמת השוויון לצמיחה כלכלית לאורך זמן.

 

 מי שעוקב אחר הופעתם של ניצני ההתפכחות, אינו יכול שלא לשאוב עידוד מהתייצבותם וכמיהתם של צעירים רבים, ביניהם חברי תנועות הבוגרים של תנועות הנוער, אנשי הקבוצות המשימתיות השיתופיות, יחד עם רבים אחרים, לסולידאריות וצדק חברתי. למדיניות סוציאל-דמוקרטית חדשה. מדיניות שתחזיר את המפעל הציוני למטרותיו: לאפשר לעם היהודי חיים ריבוניים במדינה משלו ולכונן בה חברה סולידארית בת קיימא לשנים רבות.   

***

הכמיהה והאמונה הטהורות ביותר לא יביאו את השינוי המיוחל. השינוי לא יתרחש אם לא ייבנה כוח פוליטי שיוביל את המאבק. עד היום האמנתי שרק מתוך מפלגות השמאל הישנות עשוי לצמוח הכוח הפוליטי שיוביל את השינוי. על רקע כישלונו של עמיר פרץ ולשמע הדיבורים על איחוד בין העבודה והליברלים של קדימה (ואולי גם גאידמק). על רקע חולשתה המתמשכת של מר"צ ועל רקע העדפתו המתמשכת של השמאל המסורתי את סדר היום המדיני, על פני סדר היום החברתי-כלכלי, נראה שהגיע הזמן לעשות הערכת מצב חדשה. 

 

למאמרים של אלישע שפירא

נכתב בתאריך
29/4/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו