עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חטופים בלוח שחמט - חייהם של החיילים שליט, רגב וגולדווסר משמשים כלי משחק במגרש שישראל איננה השחקן היחיד בו, למרות שנעשה שימוש בישראל כדי לתלות בה את האשמה למצב

חטופים בלוח שחמט - חייהם של החיילים שליט, רגב וגולדווסר משמשים כלי משחק במגרש שישראל איננה השחקן היחיד בו, למרות שנעשה שימוש בישראל כדי לתלות בה את האשמה למצב

מאת מיכה אשחר - 28.4.2008

 

מספרים על קיסינג'ר שאמר, כי לישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים. אבל זה נאמר גם על ארצות הברית, וגם על עוד מדינות.

ומתברר כי גם במזרח התיכון, מה שמופיע בעינינו כמדיניות חוץ (כלומר, מדיניות המכוונת כלפי עמים אחרים – למשל, אנחנו) הוא למעשה מדיניות פנים, ואנחנו נמצאים שם רק במקרה. קשה לנו להבין זאת, לפעמים, כי אנחנו חושבים שהכול סובב סביבנו.

 

בחברה הערבית מתחולל מאבק פנימי מר, בין שוחרי קידמה לבין פונדמנטליסטים. למאבק זה פנים רבות וכדי לתאר אותו יידרשו ספרים רבים. הוא מתחולל במישורים רבים, כאשר אחד החשובים בהם הוא המישור הכלכלי-תעסוקתי. בהכללה גסה, אפשר לומר כי הפונדמנטליסטים מעוניינים בהמשך ההזרמה של מטבע זר מבחוץ, תמורת מחצבים (כלומר נפט), מבלי לשנות את מבנה החברה המסורתית. ואילו שוחרי הקדמה מעוניינים להשתמש בכספי הנפט לשם הקמת חברה תעשייתית וחקלאית מודרנית, שבה מקומות עבודה בשפע לגברים ולנשים, והיא מבוססת על מידה רבה יותר של שיוויון – הן פנימי (בין בני אדם), והן חיצוני (מול כלכלות אחרות בעולם).

***

מאמרים וידיעות בנושא זכויות האדם בעולם הערבי, מעמידים באור משונה מעט את תביעותיהם של ערבים ממדינות אחרות (כמו ישראל) בנושא "זכויות האדם". עובדתית, מוסלמים וערבים החיים במדינות בהן הם במיעוט, נמצאים במצב קשה יחסית ליתר בני האדם (באירופה או בישראל). אולם ייתכן שהדבר נובע גם מאופי חברתי-כלכלי נחשל של אותן אוכלוסיות, ולא רק מקיפוח (שעליו אין עוררין).

 

רצח של נשים על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה", אמנם איננו המקרה היחיד שבו אותו פיגור חברתי ותרבותי בא לידי ביטוי, אבל זה היבט שיכול לזעזע אנשים. אולי בגלל זה הוא מסוקר קצת יותר בהרחבה. פרט פיקנטי: רוב מקרי הרצח הללו כלל אינם מתועדים. אפשר למשל, לשלוח את הנערה לכבס בגדים במכונה שבה החשמל נוגע במקומות הנכונים. התשתיות באותם מקומות ממילא על הפנים, המשטרה עסוקה כמובן בדברים אחרים, והעניין סגור.

***

המאבק על זכויות האדם בעולם הערבי, בסיכומו של דבר, הוא מאבק פנים-ערבי. הצגתו כמאבק בין ערבים לבין ישראלים או יהודים, או בין ערבים לבין אירופים או אמריקנים, משרת את אלו מבין הערבים שאינם מעוניינים לבוא בדרישות כלפי עצמם, כלומר לשפר באמת את מצב זכויות האדם בחברה הערבית.

אני מציע בהקשר זה, לבחון היבט נוסף, של מה שמתואר בדרך כלל כ"סכסוך ישראלי-ערבי". אני מציע לראות אותו לא רק כסכסוך בין יהודים לבין ערבים, אלא גם כסכסוך פנים-ערבי. אולי אנחנו נמצאים פה במקרה, אולי לא, אבל אנחנו לא תמיד מהווים את ליבו של העניין, אלא לעיתים משמשים רק סובסטרט.

 

שוב הכללה גסה: הערבים המעוניינים להנציח את החברה המסורתית המפגרת, מעוניינים בדרך כלל גם בהנצחת הסכסוך היהודי-ערבי. אותו סכסוך מאפשר הסטת תשומת הלב הציבורית הערבית מבעיות קונקרטיות כמו פרנסה, מזון, אנרגיה. אפשר לראות באופן זה את הלגלוג של בלוגרים איראניים על המשך פיתוח הפצצה כשהם שואלים: אם כך, למה אין לנו דלק למכוניות וחשמל בבתים?

 

***

לאחרונה מונה ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, לתפקיד השליח המיוחד של הקוורטט (ארה"ב, רוסיה, האו"ם והאיחוד האירופי) לרשות הפלסטינית ולתהליך השלום. בהקשר למחסומי צה"ל בגדה, ציין בלייר כי הוא פועל להסרת מגבלות התנועה הפוגעות בכלכלה הפלסטינית: "נכון שמשקלו של הכיבוש הוא כבד, אך זה גם אפשרי שתוך מספר חודשים נוכל להסיר את הגבלות התנועה. כל האתגרים הפוליטיים משפיעים על הכלכלה הפלסטינית."

 

מצד שני, צה"ל מציג נתונים המעידים דווקא על יכולתם של המחסומים למנוע פיגועים. מכאן עולה לכאורה כי ביצוע פיגועים משרת בין היתר, את אי-הסרתם של המחסומים. אבל מעבר לכך, עניין המחסומים מופיע בתקשורת בדרך כלל בהקשרים אחרים. איך זה קשור לכלכלה?

ובכן: מה שהופך הסכם שלום לשלום בר-קיימא, הוא בין היתר כלכלה פלסטינית יציבה שמסוגלת לתת מענה לצרכים של בני אדם: מזון, מחסה, לבוש, ביטחון מפני אלימות שרירותית חסרת הבחנה, חינוך וכולי. לשם כך על המדינה הפלסטינית לקיים מערכת כלכלית אינטגרטיבית. זה כמעט איננו מעשי, אם הטריטוריה הפלסטינית איננה רציפה ואם היא מפורקת לחתיכות קטנות בין חלקי-שטח ישראליים, כמו במפות הסכם ז'נווה, או כמו היום.

 

אפשר לטעון לגבי התנחלויות מבודדות, כי הן דומות בכל דבר ל"גושי היישובים". אפשר לומר, וזה גם נכנס טוב למשבצת השנאה למתנחלים, "זו נבלה וזו טריפה". אבל עם כל ההסתייגויות שיש לי לגבי ההתנחלות בגב ההר, על שנאה לא בונים מדיניות. מדיניות צריך לבנות על יכולתם של הפלסטינים לקיים רציפות טריטוריאלית וחופש תנועה. ואת אלה יש להשיג על ידי פשרות. פשרה היא אמצעי רב-ערך, מול פלסטינים ומול יהודים.

***

גם בטווח הארוך יש למדינת ישראל עניין בכלכלה פלסטינית משגשגת. כלכלה כזו צריכה להיות מבוססת על יכולתו של המשק הפלסטיני לייצר מוצרים בני-קיימא וכן להוות שוק למוצרים ישראליים כאלה. זו כלכלה שפועלת מול המשק הישראלי מתוך נקודת-מוצא שיוויונית יותר. כלכלה המבוססת על יוממות עומדת בניגוד לכך. "פארק תעשייה ארז" או "ברקן", דומים ל"אזורי הסחר החופשי" בגבול ארה"ב-מכסיקו. במקומות אלו אמריקאים מאבדים מקומות עבודה לטובת עובדי קבלן מכסיקנים שעובדים על אדמה זרה ללא זכויות של ממש.

 

אמנם במציאות של המזרח התיכון, אפילו פרנסה ללא זכויות היא בגדר שיפור של ממש, מול העדר פרנסה. וגם בפרנסה ללא זכויות יש מי שמבקש לפגוע, כמו בעת הפיגוע האחרון ב"ניצני שלום" ("ניצני עוז").

בפארק התעשיות "ניצני שלום" פועלים שבעה מפעלים, שמעסיקים מספר רב של פלסטינים. בעלי מפעלים במקום אמרו כי מדובר במקום של התממשות אמיתית של שיתוף פעולה בין ישראל לפלסטינים, וכי לאורך כל השנים האחרונות לא היו גילויי אלימות בין העובדים. עוד הדגישו כי באזור התעשייה כ-600 עובדים פלסטינים לצדם של כ-200 יהודים.

***

שר החוץ הפלסטיני, ריאד מלכי, גינה את הפיגוע ואמר שהוא נועד לפגוע במאמצי ממשלת הרשות לקחת אחריות ביטחונית על הגדה המערבית. מלכי הוסיף שהמתקפה נועדה גם לגרום מבוכה לנשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, בשעה שהוא נפגש בוושינגטון עם נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש.

 

עמדה זו של ריאד מלכי מדגימה את טענתי, והיא כי האינטרס לפגוע במקום כזה דווקא (אזור תעשייה) הוא אינטרס של פלסטינים, שמשתמשים בפלסטינים כדי לקדם מטרות פנים-ערביות. זאת בדומה להשפעת הפיגועים על עמדת צה"ל המתנגדת להסרת מחסומים.

ושוב, באותו אופן אפשר להבין את הפיגוע דווקא במסוף הדלקים של מעבר קרני. בעת שנשמעת טענה כלפי ישראל על המצור שמוטל על עזה, מתבצע פיגוע דווקא במקום שמעביר דלק לעזה.

ובהקשר זה אפשר לראות גם את עיתוי חטיפת החייל גלעד שליט.

 

"מכתב האסירים" שחובר כהסכמה בין מרואן ברגותי, בכיר אסירי פת"ח בישראל, לבין אסירי חמאס הכלואים בישראל, מהווה הכרה דה-פקטו בישראל בגבולות 1967 וקורא להפסקת הלחימה בה. לאחר שסירבה הנהגת חמאס ברצועה לדון במסמך, הטיל אבו-מאזן פצצה: אם בתוך 10 ימים (מדובר ב- 25 במאי 2006) לא יקבלו כל הארגונים הפלסטיניים את המסמך, הוא יביא אותו למשאל-עם פלסטיני.

 

כשהוא פונה לממשלה הפלסטינית (שהיתה אז ממשלת חמאס), אמר אבו מאזן: "האם הסיסמאות מספיקות כדי להאכיל את האנשים הרעבים? צריך להפסיק עם הסיסמאות ולהתייחס למציאות. צריך להפסיק לחלום ולקבל את מה שאפשר לקבל עכשיו. בואו לא נדבר חלומות, בואו נקבל את המדינה הפלסטינית בגבולות 67', ועל זה יש קונצנזוס לאומי".

 

משעמד לפקוע מועד האולטימאטום, נחטף החייל גלעד שליט משטח ריבוני ישראלי, בהוראה ישירה של חאלד משעל מדמשק, על ידי אנשים שמקבלים את משכורתם מדמשק ולא ממנגנונים ברשות הפלסטינית או בעזה.

לאחר כשלושה שבועות, כשהתברר שגם חטיפה זו לא מצליחה לתקוע מקל בגלגלי מחנה השלום הפלסטיני, בוצעה חטיפתם של רגב וגולדווסר.

***

קשה לומר, ובכל זאת: חייהם של החיילים שליט, רגב וגולדווסר משמשים כלי משחק במגרש שישראל איננה השחקן היחיד בו, למרות שנעשה שימוש בישראל כדי לתלות בה את האשמה למצב.

 

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
28/4/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו