עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

המלחמה של היום - עלינו להצטרף למאבקם של עיני וברוש נגד האיום על חייו והתפתחותו של המגזר היצרני

המלחמה  של היום - עלינו להצטרף למאבקם של עיני וברוש נגד האיום על חייו והתפתחותו של המגזר היצרני. איום זה מגמד אפילו את האיום על עקרון שוויון ערך העבודה

מאת מיכה אשחר - 21.4.2008

 

הוויכוח על שוויון ערך העבודה, ברוב הקיבוצים, הוכרע.

יש כוונה בכותרת: אינני טוען בכך כי הוויכוח על שוויון ערך העבודה הוא "המלחמה של אתמול". יש מקומות שבהם ויכוח זה עדיין מתרחש. באותם מקומות ראוי לנהל אותו. צריך גם ללמד, להסביר, לסייע בדוגמאות ונימוקים והוכחות – בכל מקרה לגופו.

אבל צריך להימנע מלהישאר כל הזמן באותו ויכוח. כי במקביל אליו, קורה משהו יותר משמעותי: מתבטל בהדרגה אופיו של הקיבוץ כמערכת מוטת-ייצור.

 

חברים יקרים: מבלי לשלול את החשיבות של עקרון שוויון ערך העבודה, אני מזכיר כי ברוב הקואופרטיבים בעולם, עיקרון זה איננו מתקיים. נכון אמנם שקיימות בהם הגבלות על הפער בין המשכורות. הגבלות אלו אינן חלות היום, כשקיבוץ מתפרק ("מתחדש").

אבל בואו לא ניתקע בויכוח על מרכיב אחד של המערכת שאנחנו חיים בה – ככל שמרכיב זה מהותי להגדרתה. בינתיים אנחנו מפסידים הרבה דברים אחרים.

 

עובדה היא כי במובנים שונים ומהותיים, יש היום זהות אינטרסים רחבה הרבה יותר, ביני, כחבר קטורה, לבין חברי מושבים בערבה הצפונית, למשל, מאשר ביני לבין חברי קיבוצים-לשעבר.

עובדה היא כי גם בהעדר שוויון ערך העבודה באותם קואופרטיבים שברחבי העולם, זהותם כגוף יצרני היא עמוקה יותר מאשר רבים מהקיבוצים-לשעבר. מכאן ברור גם כי לא רק פניה של "תעודת הזהות" שלהם חיונית וערה יותר, ולא רק עיני החברים בהם מבריקות ונוצצות יותר, אלא גם המשך קיומם הפיזי של הארגונים, מובטח יותר.

***

דוגמאות:

  • כחבר באגודה שיתופית בעלת אופי יצרני, השואפת להגדיל את מספר החברים בה, אני נאנק תחת חנק דמוגראפי, תוצאת מחדל הבנייה של ממשלת ישראל. כמעט אין בישראל בנייה למגורים ביישובים חקלאיים בפריפריה, אלא אם כן הדיירים עובדים בחוץ, הם אינם חברי האגודה השיתופית ואת הבנייה יממנו מכיסם. מדובר בהפיכתם של היישובים לחדרי שינה של אזורי תעסוקה חיצוניים. מחויבותם של דיירים אלה לשגשוג ארוך הטווח של האזור, קטנה יותר בסך הכל. זו הכללה החוטאת, אמנם, לחלקם של אותם דיירים, אבל היא תופסת בסופו של דבר כהכללה.

    היישובים שבהם מדובר משרטטים את קווי הגבול של ישראל, והם שקובעים את ריבונותה הלכה למעשה, בחלקים גדולים של שטחה. אפשר אמנם לטעון, כי ריבונותה של מדינה נקבעת בעיקר על ידי צבא חזק עם תותחים גדולים, ועורכי דין מטורזנים החמושים בפרשנויות לחוקים. עם זאת, לטעמי האישי, קצת מוזר לשמוע טענה כזו דווקא מפיהם של מי שבנושאים אחרים מצביעים על מגבלות השימוש בכוח.

אין להטיל על האגודות השיתופיות את כל המעמסה הכבדה של מימון בנייה לנקלטים. המחיר שבו אפשר למכור או להשכיר יחידת דיור בערבה, אם בכלל, איננו מפצה על עלויות הבנייה.

 

לעומת כל זאת, קיבוצים-לשעבר לרוב אינם מעוניינים כלל בקליטה לאגודה! בנוסף לכך, שיוך הדיור בו הוחל, מבטל למעשה את אופייה של האגודה כהתארגנות וולונטרית. החוק לא ייתן לחברים, לדוגמה, להרחיק מהיישוב חבר שעבר על תקנון האגודה. זהו שינוי יסודי ועמוק יותר מאשר ביטול שוויון ערך העבודה.

גם האופי היצרני איננו עוד מעניינה של האגודה. אם מכירה של נכסים מניבים תיתן תמורה גבוהה יותר, אין עניין להמשיך ולהחזיק בהם, מכיוון שאין צורך במנוף כלכלי שיאפשר לפרנס משפחות חדשות, של נקלטים, שכאמור אינם.

 

  • בהמשך לנקודה קודמת: נעצר כמעט כליל, פיתוחם של מקורות פרנסה שיאפשרו קליטה אינטגראלית, כמו זו שעמדתי עליה כאן – של חברים חדשים באגודות השיתופיות. מדינת ישראל איננה מעוניינת, הלכה למעשה, במשק יצרני מפותח בפריפריה. כמעט כל הפיתוח המתבצע כיום נעשה ממקורות עצמיים, שהם מוגבלים, או על ידי הכנסת משקיעים חיצוניים – מה שמבטיח כי הרווחים, אם יהיו, לא יישארו באזור. נכון שקיימים עזרים כמו החזרים על השקעות. אבל בגדול, זו איננה תמיכה שמאפשרת צמיחה. זה קצת מקל על התזרים, אבל זה לא משהו שעושה הבדל.
  • המנוע של צמיחה יצרנית הוא יצוא. מדינת ישראל מתנכלת ליצוא באורח שיטתי, מזה כשני עשורים, באמצעות הרעה מתמדת של תנאי הסחר ובראש בראשונה – מנגנון קביעת ערך המטבע. אותם "כוחות שוק" עלומים, שלידיהם נמסרה השליטה בשוק המטבע, הם בחלקם גורמים העוינים את מדינת ישראל באופן רשמי.

    צריך לפרט מעט ולחזור על דברים בקצרה: רוב הסחר במטבע זר איננו מתבצע על ידי יצואנים או יבואנים הזקוקים למימון של עסקות מכירה או רכישה של סחורות;  מעל 70% מהסחר הוא של סוחרי מטבע שקונים ומוכרים שקלים ומטבעות אחרים כמו בקזינו. בשוק זה לא קיימות אפילו ההגבלות החלות על סחר במניות. קרנות גידור מבצעות רכישות ספקולטיביות של השקל הישראלי, ובכך גורמות לפיחות ניכר בשער הדולר - פיחות הגורם נזקים חמורים לייצוא.

לא מדובר ב"עוד מגזר", שנלחם מלחמה פרטית משלו. מדובר באנשים שיאבדו מקומות עבודה. הרבה מאוד אנשים. כל עובד בענף מוטה-ייצוא, כמו למשל תמרים או ירקות חורף, מפרנס בעקיפין עוד מספר עובדים, על ידי קנייה של תשומות. התעניינותו של עופר עיני, בנושא השלכות ירידת ערך הדולר על התעשייה הישראלית, נובעת בדיוק מכך.

נכון שהתמודדות עם הבעיה היא מורכבת, אבל צריך קודם, בכלל, להגדיר את העניין כבעיה שצריך להתמודד איתה! זה לא נעשה, לא על ידי מדינת ישראל.

***

ועוד: ההשפעות ארוכות הטווח של הפילוסופיה הכלכלית הישראלית. צמחה והשתרשה בתרבות הכלכלית שלנו תפיסה השוללת משא ומתן, הידברות, שותפות ואחריות הדדית כמרכיבים של משק. בגדול, מי שלקח את הקופה הם המעסיקים, כמובן. אבל התפיסה קיימת לא רק בצד של המעסיקים.

 

לצערי, עלי להרחיב מעט בעניין זה משום שיש לו השלכות פוליטיות ממשיות, בהווה. ישנם מספר "סוציאליסטים" (או "סוציאל-דמוקרטים". המרכאות מעידות על התפלות שבגללה אין ערך להגדרה, תהיה אשר תהיה), שהמושג שלהם על אחריות הדדית במובן המשקי, איננו קיים כלל.

יגאל אלון כתב על כך בהיותו שר העבודה: הפסקה של השקיית פרדס, למשל, איננה יכולה להיחשב לצעד לגיטימי, גם אם מדובר בשביתה חוקית.

 

בעיניהם של אותם "סוציאליסטים חדשים", ציטטה מעין זו רק מוכיחה כי תנועת העבודה הישראלית ממילא לא היתה מעולם אלא מכשיר לניצול עיירות הפיתוח בידי קיבוצניקים נצלנים. תפיסתם את מושג יחסי העבודה קרובה יותר לתפיסת משרד האוצר, הרואה בחשדנות פיתרון של בעיות עבודה, על ידי הידברות בין עובדים לבין מעסיקים.

 

לפני מספר שנים התגלגלה לידי טיוטת מצע פוליטי שנכתבה ע"י שניים מתומכיו של עמיר פרץ במפלגת העבודה. המסמך כונה בשם "הצעה למסמך עקרונות להתארגנות סוציאל דמוקרטית". בפרק החינוך, נכתב בו בין היתר "... לא יתקיימו תוכניות לימודים בבתי הספר העל יסודיים שלא יאפשרו המשך ללימודים אקדמאיים. כל בתי הספר יהיו או עיוניים או "מקיפים". ..."

 

זהו פרי השקפה מפגרת, המניח מראש כי אושרו של אדם כרוך באופן הכרחי עם תעודות ממוסגרות, טקסים עם כיסאות פלסטיק וכובעים מצחיקים. מעבר לכך המסמך משקף בוז לעובדים ולעבודה. היום, חסרים לנו רתכים ובעלי מלאכה אחרים, ואנחנו סוגרים בתי ספר מקצועיים וטכנולוגיים. אנחנו מייבאים רתכים מרומניה ושולחים לשם את המשכורות שלהם.

אם חשקה נפשם של כותבי המסמך בהקמת משטר חברתי מתקדם, עליהם לרצות לשאוף לכך שכל אדם יוכל למצות את כישוריו – יהיו אשר יהיו – ולקבל תמורה הוגנת על עבודתו. זאת, גם אם עבודה זו היא מסגרות, נגרות או עבודת כפיים מסוג כלשהו, ר"ל.

***

בחודש יוני השנה, התפרסמו כמה מדבריו של סטף ורטהיימר באתר nrg ("מעריב").

למרות מה שאמרתי עד כה, אינני מחלק את העולם רק לטובים-תעשיינים, ולעומתם רעים המתפרנסים מאוויר וגלגול כסף. סטף ורטהיימר בפרט, איננו מתויג אצלי כאחד מל"ו צדיקים, מסיבות שונות. בכל זאת, אני מציע להקשיב לדבריו בכמה נושאים.

הוא מדבר בכאב על ההקשרים השליליים שקיימים לגבי חינוך לתעשייה. אוניברסיטת תל-אביב סגרה את בית הספר להנדסאים שלה. הטכניון זנח את תיכון בסמ"ת האיכותי. הממשל הישראלי מדבר על "תעסוקה" ולא על "עבודה".

"...

דומה שההיסטוריה היהודית הגלותית קשרה את הקשר הזה. פליט נעשה סוחר במהירות גבוהה מתעשיין. לא ביום אחד פליטים נעשים אומה. מי העצים בישראל את ההיי-טק כאילו הוא העתיד ואין בלתו? חוששני שבין המעצימים האלה ישנם לא מעט אנשים שלא ראו מימיהם מוצר ממשי על תהליכיו. אנשים שלא מבינים שההיי-טק יושב גם על לואו-טק. אנשים שלא מבינים שמשק שלם אינו יכול להיות על טהרת ההיי-טק.
יש להחדיר את תודעת התעשייה לתקשורת כחלק מכבוד האדם הישראלי וחירותו. כחלק מהכמיהה לשלום עם שכנינו. כחלק מעולם מודרני הגון שכדאי להילחם עבורו."

 

אני חוזר למרכיב היצרני המהותי של המערכת הקיבוצית: אני מוצא כי האיום הקיים על האופי היצרני, המתפתח והשואף לגדול, אופי שאיננו נחלת הקיבוץ בלבד אלא גם של ארגונים "קפיטליסטיים" רחמנא לצלן, איום זה מגמד אפילו את האיום על עקרון שוויון ערך העבודה. ומה גם שבקרב על שוויון ערך העבודה הפסדנו ברוב המקומות.

***

עלי לחזור לוויכוח בדבר הידברות, שותפות ואחריות הדדית: עומדת על סדר היום תכניתם המשותפת של שרגא ברוש ועופר עיני להקמת מועצה כלכלית-חברתית, שתהיה משותפת לממשלה, להסתדרות ולהתאחדות התעשיינים. למרות מחאות האוצר, הסמיכה הממשלה את שר התיירות יצחק הרצוג לגבש את המבנה ואת דרכי הפעולה של המועצה. המועצה תהיה שותפה ויועצת להחלטות הממשלה הנוגעות למשק, בדומה למועצות הפועלות בהצלחה רבה במדינות רבות, ביניהן מדינות בסקנדינביה ובאירלנד.

 

לפי ההסכמה המתגבשת תקבל המועצה סמכויות בחוק, ותכלול נציגי ציבור, בהם נציגים ערבים וחרדים. מאחר שבמועצה יהיו חברים כל נציגי האוכלוסיות בישראל - עובדים, מעבידים, וכן אנשי ציבור ואנשי מקצוע בתחומים הרלוונטיים - התקווה היא כי ההחלטות שיתקבלו יהיו בעלות משקל רב. הן יתקבלו בהסכמה, לאחר שהמגזרים השונים הגיעו להסכמה על האינטרס הלאומי המשותף שדורש קידום. בהתאם, כל אחד מהמגזרים גם יצטרך להתפשר על מנת לאפשר את קבלת ההחלטה המשותפת.

 

כל זה כמובן זר להשקפת משרד האוצר, שמחליט וקובע בענייני כלכלה וחברה באמצעות "חוק ההסדרים" – אשר מדי שנה, מקבץ עשרות ומאות נושאים, מכל הדיסציפלינות של ההתמחות האנושית, תחת גג של הצעת חוק אחת שמוגשת לכנסת באיחור כך שאי אפשר כלל לדון בו! ואחרי כל זה, שר האוצר טוען נגד ההצעה להקים מועצה כלכלית-חברתית, כי זו הצעה לא דמוקרטית!

***

בכנס הקרוב של הזרם השיתופי צריך לעסוק בנושאים כאלה. איני מזלזל חלילה במה שנעשה ו-וודאי לא באנשים שעושים. ליבי איננו גס בפעילות התנדבותית.

אבל אנחנו יכולים להפוך למוזיאון חי, או מת, אם נמשיך לעסוק רק במה שעסקנו בו עד היום. אנחנו – לא רק מוסדות המטה השיתופי אלא גם הקיבוצים, המפעלים האזוריים והאחרים, כולנו צריכים לחבור לעיני ולברוש, הם צריכים אותנו ויותר מזה – אנחנו צריכים אותם.

 

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
21/4/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו