עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בין אבסטרקטי לקונקרטי - הוויכוח על ריבית ויעד גירעון ורגולציות, הוא שקובע מה יהיה תפקידו של הדיון בהשקפת העולם. תגובה למאמר "בין אדם לזאב"

בין אבסטרקטי לקונקרטי - חיוני לדון בהשקפת העולם. אבל הדיון החיוני בהא הידיעה הוא על ריבית ויעד גירעון ורגולציות, והוא שקובע מה יהיה תפקידו של הדיון בהשקפת העולם: האם פוליטי-קונקרטי, או מנותק מהפוליטיקה העכשווית. תגובה ל"בין אדם לזאב"

 

מאת מיכה אשחר - 2.4.2008

 

במאמרו האחרון ב"שווים" כותב עזרא דלומי כי "הוויכוח בין תחרות בשוק חופשי למשק וחברה סולידאריים, הוא בעצם ויכוח על טבע האדם: האם אדם לאדם זאב, או אדם לאדם בן אנוש?"

ואני טוען, כי ההיפך נכון לפחות באותה מידה (לא אמרתי: "ההיפך הוא הנכון"). אני מבקש לבדוק, שמא הויכוח על טבע האדם וכו' מהווה גם השתקפות של מאבק בין שוק 'חופשי' לבין משק וחברה סולידאריים.

 

עזרא כותב כי דרוש ילד שיחשוף את ערוות המלך. רבותי, ילדים שצועקים "המלך הוא עירום", יש למכביר. אם גילם הכרונולוגי מאפשר להם, הם יוצאים בזול. אם לא, יש לחברה דרכים לטפל בהם. אין לזה שום קשר לאמת חיצונית שאותו ילד מצביע עליה. כדי שיזוז משהו – כדי שתשתנה מה שעזרא קורא "רוח הזמן", צריך שיקרה יותר מאשר מישהו שאיננו חושש מפני תגובת הסביבה.

 **

אנסה להתחיל מדוגמאות כלליות, ולעבור לפוליטיקה.

אגדה נפוצה מספרת כי עמי אפריקה שמדרום לסהרה, כמו גם דרום אמריקה, לא ידעו את הגלגל. טעות. לאינקה היו מרכבות טקסיות שנשאו את המלך אחת לשנה, ולכושים בבירתה העתיקה של זימבבווה היו מעין צעצועים בעלי גלגלים. אבל לא היו להם בעלי חיים שאפשר לרתום אליהם את העגלה, כך שייעשה שימוש בגלגלים. המרכבות של האינקה היו רתומות ללאמות – ואי אפשר לעשות בהן עבודה, חוץ מאשר להרכיב ילד בחוות האלפקות בשבתות. במילים אחרות, הגלגל היה קונקרטי עבורם כמו שהסיסמאות השדופות של עמיר פרץ על סוציאל דמוקרטיה הן קונקרטיות עבורי (אני מקדים את המאוחר, ומפר את הבטחתי לעשות דברים לפי הסדר. אבל מותר לי להתפרק קצת).

 

אגדה אחרת מייחסת את המצאת מנועי הקיטור לתקופתו של סטיבנסון. טעות. עיקרון פעולתו של מנוע הקיטור היה ידוע גם ברומי העתיקה. לרומאים היו צעצועים שפעלו על אותו עיקרון. אבל לא היה להם שום שימוש במנוע כזה. לא היה להם מקום שבו מנוע קיטור יוכל להועיל. לא היו להם מתכות, או סגסוגות, בעלות סיבולת כזו שיעמדו בסיבובים מהירים ובלחץ גבוה. ממילא לא היו להם מסילות, סרנים מתאימים, ממסרות וכולי. משום כך, מנוע הקיטור היה אצלם קוריוז, כזה שרק בגלל היותו קוריוז אנחנו בכלל יודעים שהיה שם.

 

עוד אגדה, הפעם מבית מדרשם של 'היסטוריונים של ערב שבת', כורכת את העימות של גלילאו עם הכנסייה, בוויכוח על מקומם של גרמי השמים. גם זו טעות, לדעתי חמורה יותר. המאבק של הכנסייה בגלילאו היה מאבק פוליטי, לא מדעי. הוא לא התנהל בשמים אלא על הארץ, כלומר על גבי הארץ וגם על אודותיה. הדבר שהיה קונקרטי עבור הכנסייה ושהצדיק – מבחינתה – מאבק באיש מפורסם, היה מקור הסמכות הפוליטית להכריע בשאלה מה נכון ומה אינו נכון. זה היה עוד יותר נכון בתקופה שבה התגלו עולמות חדשים. מאזן היבוא-יצוא של ארצות העולם הישן השתנה מאוד, והתבסס בחלקו למעשה על ביזה. כל זה חיזק מאוד קו פוליטי שאפילו אז נחשב לשמרני.

***

ועכשיו אני גם מתקרב לנושא.

יש תופעה בפוליטיקה שאני קורא לה 'המודל של דוד לוי'. מדובר בפוליטיקאי שנושא ברמה את הדגל, אבל עושה כמיטב יכולתו לדפוק את הדברים (או את האנשים) שבשמם הוא כביכול נלחם. בשדה אחד – השדה הרטורי – אין שני לו. כמו דוד לוי, שנלחם בעד הזהות והכבוד וזקיפות הקומה וכולי, של עדות המזרח. אבל בשדה אחר – שדה החינוך, הבריאות ותקציבי הרווחה – שהוא קונקרטי לחייהם הממשיים של אותם אנשים – אותו פוליטיקאי איננו מבטל רגע, על מנת למרר את חייהם.

המנהיגות הפוליטית הערבית בישראל היא ברובה דמוית דוד לוי. מתחת לסיסמאות לאומניות נבובות, מתחבאים הגרועים שבריאקציונרים. זה נכון עבור הליכוד וזה נכון עבור הסיעות הערביות.

***

סיפור פיקנטי: לפני מערכת הבחירות שבה נכנס כהנא לכנסת בפעם האחרונה, התקיים דיון בוועדת הכנסת בהצעה לאסור על התמודדות סיעת 'כך'. היעדרו של נציג 'בל"ד' מההצבעה, איפשר לכהנא לעבור גם משוכה זו. אבל זה לא הנושא, זה רק פרט פיקנטי.

וגם במה שאנחנו קוראים בטעות בשם היומרני 'שמאל', יש לא מעט 'דוד לוי-ים'.

למשל, העיסוק בזכויות אדם, הופך – כך נראה – נמרץ פחות, ככל שמדובר בזכויות שהן קונקרטיות לחייו של אותו אדם. עוד יותר מקפידים חסידי הזכויות לסובב את גבם, כשהשאלה היא מימוש של זכויות, כלומר תקצוב, מתן סדר עדיפויות וכולי. יש להבחין, כי בעוד שאני כותב כאן 'זכויות אדם', בדרך כלל כתוב 'זכויות האדם', כדי שיהיה ברור שמדובר באדם אבסטרקטי, כזה שאין לו צורך ממשי באוכל, דירה, בגדים, חשמל וכולי.

 

אני נזכר ברחוב המריבה בירושלים – בר אילן? שבו ביקשו מהמשתמשים ברכב, לנסוע בנתיב אחר בשבת.

ובכן, אני גדלתי בחיפה, שבה נסעו אוטובוסים בשבת. באותו רחוב בשכונת הדר הכרמל שבו יש בית כנסת, היה האוטובוס משנה את נתיב הנסיעה ועובר ברחוב מקביל. פשרה כזו, סירבו חסידי זכויות האדם לקבל, באמרם: 'הם לא יסתפקו רק בזה. הם ירצו אחר כך הכל' – אותה ארגומנטציה שמשמשת את חסידי 'כהנא חי'.

אני רוצה להדגיש: אינני מדבר כאן על 'מצעד איוולת' כלשהו. הנושא איננו מקור הטעות של האנשים ההולכים שולל אחרי תעמולה.

במקום זה, אני מתייחס לרציונל, לקו מנחה שמקשר בין מעשים פוליטיים. הפוליטיקה חיה על הפער בין הכרת המציאות של מי שעושה את הפוליטיקה, רוצה לומר הפוליטיקאי, לבין הכרת המציאות שלנו – אלה שהפוליטיקה נעשית על גבם.

 

הפער הזה מנוצל על ידי פוליטיקאים לתכליתם, טובה או אחרת. הסיפור שאותו אנחנו מכירים – החטיפה כביכול של ילדי תימן, או אצל הערבים – 'אל אקצה בסכנה', הסיפור הזה הוא פלטפורמה. הוא מנוצל לצרכים שאין להם שום קשר לסיפור המקורי.

כאשר אלי ישי, קורא להשעות את המשא ומתן עם אבו-מאזן בגלל פיגוע, ובשבוע שלאחריו הוא קורא למשא ומתן עם חמאס בגלל ירי קסאמים, הוא מדגים זאת היטב: אין קשר בין הארגומנט הבודד לבין המסקנה, אבל יש בהחלט קשר בין המסקנות.

***

עזרא, אני כבר מגיע אליך.

לפני שנתיים-שלוש ניסיתי לשווק את כתב-העת 'חברה' כמעט לכל קורא פוטנציאלי. להבנתי, מה שהעיתון ניסה לעשות הוא, לחשוף מעט את פער התודעה, לפחות במה שנוגע למדיניות כלכלית וחברתית.

ניסיתי "למכור" את 'חברה' גם בזרם השיתופי. לכל הפחות, טענתי, צריכה להיות לזרם השיתופי במה לבירור ולהחלפת דעות, במה משלו. אני לא חושב שבזכות זה הוקם האתר המצוין 'שווים', אבל זה לא מה שקובע. מה שקובע הוא שיש אנשים שעושים מה שהם יכולים, לחשוף מעט את פער התודעה – ואני אסיר תודה על כך.

צריך שיהיה מקום שבו אפשר, למשל, לפרסם ראיות לכך שתחרות דווקא יכולה לגרום להעלאה של מחירים. זו עובדה.

אבל הנה העניין: יש בעולם דברים שהם בגדר עובדה. לא כל דבר תלוי בדעתנו עליו. יש גם אמירות שהן באופן מובהק, נכונות יותר מאשר אמירות אחרות.

 

לדוגמה, עובדה היא שצרפת ושבדיה מייצרות יותר משלושה רבעים של החשמל שלהן, בכורים גרעיניים. ואילו האמירה, שצרפת ושבדיה הן מדינות מתקדמות דווקא ובעלות רמה גבוהה של מודעות לסביבה, נכונה יותר מאשר האמירה שאלו הן מדינות מפגרות החסרות יחס של ממש לאיכות הסביבה.

וזה דבר שיותר קשה להבין אותו, כשהעיסוק שלך קשור להנחלת תודעה אצל בני אדם אחרים. אני מוצא שנוצרת בעיסוק כזה, מעין הטיה מקצועית. אותה הטיה גורמת לחשוב, שמה שקובע הוא מה שאנשים חושבים. כאילו, שם מתחיל הכל. אבל זה לא יכול להיות נכון לגמרי. בפוליטיקה, לאף אחד לא אכפת מה אנחנו חושבים, וממילא אי אפשר לדעת. מה שקובע זה מה שאפשר לקבל בתור תוצאה.

***

כותב עזרא:

"בכשלים ועיוותים הנוצרים כתוצאה מהשקפת עולם – ולא צריך לטעות, כל השקפת עולם מיטיבה עם מישהו – יש להיאבק באמצעות דיון על השקפת עולם. לרדת את תחתית הבור, אל המקום ממנו נובע האבסורד, לא אל התוצרים שלו. דיון על תוצרים, החשוב כשלעצמו, הוא דיון על פרומילים של ריבית ופרומילים של יעד גרעון ועל רגולציות. לא על הליבה."

 

עכשיו אני צריך להיות זהיר בניסוח, וגם לבקש להיקרא בזהירות: הדיון על השקפת העולם הוא דיון חיוני. אבל הדיון החיוני בהא הידיעה הוא על ריבית ויעד גירעון ורגולציות, והוא שקובע מה יהיה תפקידו של הדיון בהשקפת העולם: האם יהיה במסגרת של מאבק פוליטי קונקרטי, או שיהיה מנותק מפוליטיקה עכשווית.

אברהם לינקולן היה נחשב בעינינו גזען בגלל מספר התבטאויות שלו. אלה לא היו התחלקויות לשוניות, אלא עמדה עקבית. אבל הסיטואציה הקונקרטית שבה פעל, הפוליטיקה שהוא קידם, הקנו לו בצדק שם של אדם נאור. הוא קידם את העניין, שעליו נתן את חייו, יותר מאשר הרבה כותבי ספרים שהתנגדו לעבדות בשם אידיאלים מופשטים. ננסח זאת כך: לולא היו לצפון האמריקני אינטרסים כבדי משקל, לבטל את המצב שבו בני אדם הם סחורה, היו הכושים עבדים עד עצם היום הזה.

 

זו דוגמה לכך, שמה שקובע הוא ההקשר הקונקרטי, אותם פרומילים ואותם תוצרים. הם שיוצרים כשלים ועיוותים, ולא שאין להשקפת העולם תפקיד בכך.

איפה הדברים האלה קונקרטיים כרגע?

מבחינות רבות אנחנו חיים בתקופה של רגרסיה. דברים שכבר היו ידועים נשכחו, דברים שהושגו בדי-עמל נזנחו, ונצטרך לעמול קשה להשיג אותם חזרה.

 

מבחינה היסטורית, אפשר להשוות את התקופה לתקופת הרסטורציה – החזרת המלוכה בצרפת שאחרי נפוליון. ניסחה זאת היטב מרגרט תאצ'ר בשלילתה את המהפכה הצרפתית.

בתקופה כזו, מי שמדבר על "סוציאל דמוקרטיה" ולא בהקשר של תכנית חינוכית או סמינר רעיוני, אלא בעשייה פוליטית, הוא שרלטן – פשוטו כמשמעו.

***

עזרא הזכיר לפני זמן לא רב את חלקו של ג'ומס בפירוק חברת העובדים. אחד האנשים המרכזיים, שחברו לג'ומס במעשה זה הוא עמיר פרץ. אחרי מעשה כזה, אין רבותא בסיסמאות ה"סוציאל דמוקרטיה" של פרץ.

 

בעקבות פרסום רפורמת המיסוי של וועדת בן-בסט, שעליה כתב גם אריה כספי המנוח כי היתה חיונית לתקן מעט מהעיוותים והכשלים של הכלכלה הישראלית, קרא עמיר פרץ לאהוד ברק להצטרף ל"שינוי". אנטי חברתית, קראו לרפורמה הזו, וכך חבר פרץ למאיון העליון במאבק לביטול הרפורמה.

 

עמיר פרץ משתבח בחוק חברות כוח אדם. חוק זה איננו עוסק כלל בעובדים של חברות שאינן מספקות שירותי כוח אדם, אלא שירותים אחרים: למשל קלדנות, או ניקיון. אני לא מספק עובדים, אני מספק "שירותי קלדנות" או "שירותי ניקיון", ועכשיו הכל בסדר. בכנסת הקודמת, היה מי שהעלה הצעת חוק שמטפלת גם בזה, ועמיר פרץ נעדר מהאולם בתירוצים של תלמיד בחטיבת ביניים.

 

עמיר פרץ הוא ה"דוד לוי" של עניין העובדים. הוא העלה על נס את אותו עניין עצמו, שבו הוא היה שותף ליצירת המצב. אסור למתוח עליו ביקורת, כי ברור שהיא נובעת מהמראה החיצוני ומהמוצא. הוא גר בשדרות, אז הוא אותנטי. הוא לא יכול להיות ניאו-ליברל, וזה כמובן מה שקובע, אז הוא בסדר.

 

הניאו-ליברליזם הוא הזרם המרכזי בפוליטיקה הישראלית. כולם ניאו-ליברלים. זה המצב. כדי לשנות אותו צריך קודם להבין מהיכן יבוא השינוי. השינוי לא יבוא משדרות, הוא יבוא ממגדלי אקירוב. זה בערך מה שאמר יובל אלבשן: השינוי יבוא מהאליטות, כלומר – מהמקום שקובע. אני מוסיף על זה, בהקשר של הדיון הנוכחי – מהמקום שקובע את התודעה.

 

למאמרים של מיכה אשחר
 

נכתב בתאריך
2/4/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו