עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בין אדם לזאב - הוויכוח בין תחרות בשוק חופשי למשק וחברה סולידאריים, הוא בעצם ויכוח על טבע האדם

בין אדם לזאב - הוויכוח בין תחרות בשוק חופשי למשק וחברה סולידאריים, הוא בעצם ויכוח על טבע האדם: האם אדם לאדם זאב, או אדם לאדם בן אנוש?

מאת עזרא דלומי - 1.4.2008

 

ישנם דברים שמעצם מטבעם כמעט הם שנויים במחלוקת, ואולם בהינשאם עם רוח התקופה, הם הופכים למעין אמיתות מוצקות שרוב האנשים כבר לא מסוגלים לחלוק עליהן. כמעט אקסיומות שאין עוד לתהות על תקפותן. למשל הקביעה: "שתחרות חופשית-אמיתית מובילה להתייעלות והיא לטובת הכלכלה והחברה". בכל מקום כמעט אפשר לקרוא שבלי תחרות אין יעילות ושבלי תחרות 'אמיתית' הצרכן נועד להיות מנוצל, לקבל שירות רע ולשלם יותר. חוזרים על זה כל כך הרבה פעמים, עד שהטענה הופכת לחוק טבע. החיבור בין תחרות לכלכלה הוא כמעט כמו החיבור בין שמש לאור. חד הם. הסבור שיש הבדל בין שני הזיווגים הללו, נחשב למי שנחת ברגע זה מן המאדים. ומכיוון שאיש איננו רוצה להיראות כשוטה הכפר, הרי שגם המסתייג מן ה"אמת הבראשיתית" הזאת, יתקשה לומר את דברו בגלוי. זהו מסוג העניינים שנדרש להם בדרך כלל הילד שאיננו חושש, ברוב תמימותו, לקרוא "המלך עירום", ולהתעלם מתגובות הקהל.  

 

***

מהיכן נובעת "האמת" הזו? כדי לרדת לשורש העניין, לאם כל הסיבות, יש לנפות טיעונים  מתעתעים בעד התחרות החופשית, שאנו מוזנים בהם לרוב. אלה כוללים אמירות כגון: חוסר תחרות מוביל לבולשביזם של הממשלה, או מטעמה, בהיותו של השוק נתון, בכל תחום ותחום, לחסדיו של "בעל בית" יחיד המכתיב את רצונו וצרכיו;  שוק ללא "תחרות בריאה" מייצר פרזיטים, שהרי אין מי שיאיים על מקום עבודתם של האנשים וידרבן אותם להתאמץ.

אחר כך צריך לנפות טיעונים המוצגים כ"פתרונות בית ספר" בספרי הכלכלה, לפיהם התחרות החופשית יוצרת את האיזון הנכון בין היצע לביקוש; או שהיד הנעלמה מכתיבה שווי משקל רציונאלי של השוק.

 

בדרך אל סיבת הסיבות ראוי להתעלם גם מכשלי התחרות: למשל את אלה שלא עומדים, לעתים, בכללי המרוץ הנוקשים ונותרים מוטלים לצד הדרך; או את צידו השני של אותו המטבע – חבירה של כמה גופים מתחרים – באמצעות מיזוגים, רכישות ומחירי היצף זמניים - לתאגיד אחד גדול המבטל כמעט את התחרות. הוא עושה זאת בין אם כמונופול, בין אם כחלק מקרטל בתהליך שאפשר לכנותו – "בולשביזם קפיטליסטי" או שלטון "הברונים השודדים". זהו מצב שקבוצה לא גדולה של בעלי הון משתווה בעצמתה – בעזרת השוק "החופשי" – לעצמת הממשלה, אם לא למעלה מזה, ומתחילה להכתיב את כללי המשחק בתהליך שבו התחרות מובילה לביטול התחרות.

***

וכך, לאחר שמסירים את הקצף המכסה את המים, וצוללים אל תחתית הבאר, מגלים שחזרנו אל שאלת היסוד בדבר טבע האדם.  האם אדם לאדם זאב, או אדם לאדם בן אנוש. האם האדם הוא יצור החושב רק על עצמו או שהוא מחויב גם לזולתו; לא רק לצאצאיו, אלא גם לחברה הסובבת אותו ולמדינתו. פעם, בימים רחוקים, קראנו בחוברת הדרכה תנועתית בשם "האדם מהו". היא אבחנה את האדם כמי שחי מעבר לזמנו – כלומר יוצר תשתיות ונכסים ראויים גם לדורות הבאים; ומעבר לעצמו – כלומר דואג לא רק לצאצאיו הישירים, אלא מחויב גם לסביבתו – לחלשים שבה, לאלה שאינם "מדביקים את הקצב".

בעל החי, נכתב שם, מסיים את מחויבותו, ברגע שהצאצא סיים להישען על אספקת המזון של הוריו, עומד על רגליו וחי בזכות עצמו. 

 

***

אנחנו חיים בתקופה בה ה"מעבר לעצמו" ו"מעבר לתקופתו" הומרו ב"אני", "כאן" ו"עכשיו". ניצחה התפיסה הרואה את האדם כזאב; חובותיו מצטמצמים רק לבניו למשפחתו הקרובה, מקסימום – לשבט הקטן. כל השאר – יעמדו לגורלם. היחס אליהם הוא כאל אויבים הנלחמים על אותה חלקת טרף, על אותו מזון ולפיכך יש לגרשם ולהדחיקם, או להיכנע מפני כוחם ועריצותם. והעריצים, מרגע שניצחו, עושים בנו כבתוך שלהם. האחרים הם כעורבים וכעיטים המנקרים במעט הבשר שנותר על שלדה של החיה הניצודה. במכבסת המילים השאריות הללו נקראות "תרומה לחברה". החברה נתרמת רק לאחר שהזאב מילא את כרסו והלך, לא רגע לפני כן.

***

בכשלים ועיוותים הנוצרים כתוצאה מהשקפת עולם – ולא צריך לטעות, כל השקפת עולם מיטיבה עם מישהו – יש להיאבק באמצעות דיון על השקפת עולם. לרדת את תחתית הבור, אל המקום ממנו נובע האבסורד, לא אל התוצרים שלו. דיון על תוצרים, החשוב כשלעצמו, הוא דיון על פרומילים של ריבית ופרומילים של יעד גרעון ועל רגולציות. לא על הליבה. לפיכך, בראשית כל ויכוח יש לומר: לא נולדנו להיות זאבים.

אמת, בלא מעט תחומים אין פסול בדחף התחרותי. בספורט, למשל, הוא מצמיח הישגים, בוחן את גבולות היכולת; רעב תחרותי יכול להרחיב התפתחות מדעית, להניב תגליות ארכיאולוגית. לא ראוי לשלול כל תחרות, מה שחשוב לשאול הוא תחרות בשביל מה. שהרי בימינו, גם מה שראוי לתחרות,  יותר משהוא נועד להניב הישג, נועד להרבות ממון לשם ממון לבעלים. מכאן גם רוב הכשלים ההופכים גם תחרות ראויה לכאלו תחרות שמתגלגלת לניצול.

 

***

לאחרון נדונה (בשקט) במפלגת העבודה, שאלת ביטול הפריימריס - אותה תחרות של תפוס כפי יכולתך שבה המתמודדים על תפקיד כלשהו כותשים זה את זה בזירה המעניקה את רוב הסיכויים לבעל הכוח ומקורות המימון. על סדר היום עומדת ההצעה לחזור לוועדה המסדרת – לא פתרון מושלם, אבל צעד שבכוחו ליצור איזונים ובלמים, לדאוג למניעת קיפוח ולשרת מגזרים חלשים. השאלה, כמובן, אם לכך "התכוון המשורר", מה שכלל לא בטוח. שהרי גם בתקופות שהיו, לכאורה, פחות נשכניות לחברי הוועדה המסדרת היו מקורבים והעדפות ואמביציות אישיות. צריך להיזהר מפונדמנטליזם של ועדה מסדרת שהוא, לעתים, מסוכן לא פחות מהפונדמנטליזם של השוק החופשי.  עריצות של ועדה או עריצות של שוק הם היינו הך.   

מאחר שאת הפריימריס, על הרעלת הפוליטיקה שיש בשיטה ואת עדות הזאבים שהיא מצמיחה למדו הכל להכיר, עדיף להיאבק על כללי המשחק בתוך הניסיון לסידור עבודה, הגם שברור שזהו לא סידור עבודה "קיבוצי". רחוק מכך. ואולם הצלחה, ולו חלקית, של תהליך בחירה מתואם – כזה או אחר – יכולה להכניס מימד של שפיות לפוליטיקת הג'ונגל הנוכחית.

 

המאמר מופיע בכתב העת "חברה" מחודש זה

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
1/4/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו