עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

החברים של פרץ - בעוד שבעולם הערבי מאשימים את ראשי החמאס בטירוף ובשוד מזונם של הפלסטינים, מציע עמיר פרץ לראות בהם פרטנר

החברים של פרץ - בעוד שבעלי טורים בעולם הערבי מאשימים את ראשי החמאס בטירוף, לא פחות, ובשוד מזונם של הפלסטינים, מציע עמיר פרץ לראות בהם פרטנר. תשובה לדני רשף

מאת מיכה אשחר - 27.3.2008

 

אני קורא בעניין רב את מאמריו של דני רשף ומוצא טעם רב בהשגותיו. אבל התאכזבתי ממאמרו ב"שווים" מיום 12 במרץ השנה , "סליחה מפרץ".

מאמר זה מונחה על ידי קו פרשנות שטחי ונפוץ, אשר תולה את הסיבות להתרחשויות פוליטיות באופי כזה או אחר של פוליטיקאים. אומר שוב ושוב: אינני מתעלם מהשפעות שיש למרכיבים אישיותיים, על הפוליטיקה. אבל מכאן ועד לשימוש בפסיכולוגיה כהסבר-ברירת-המחדל, לתופעות פוליטיות, המרחק רב מדי. מעל לכל הדבר מעיד על חוסר נכונות להתמודדות מעמיקה עם חומר הראיות, או במילים פשוטות – עצלנות אינטלקטואלית.

 

חברים יקרים: אנחנו איננו נמצאים בתוך ראשם של הפוליטיקאים שעל מעשיהם ומחדליהם יש לנו השגות. אין לנו מושג אמיתי על אישיותם, יהא אשר יהא הדימוי שיש לנו עליהם. יותר מזה: אותם דימויים שיש לנו על מרכיבים אישיותיים של פוליטיקאים, הם בין היתר מוצר של מערכת יחסי ציבור שהשיקולים שלה, אינם דווקא מתן דיווח מדויק לציבור. זה עוד יותר נכון ככל שאותם פוליטיקאים נמצאים בנקודות הכרעה מרכזיות יותר.

אבל יש לנו בהחלט יכולת לבדוק מהן ההשלכות של מעשים ומחדלים של פוליטיקאים, במימד שאיננו מימד של דימויים אלא של מהויות.

***

אז יכול להיות שעמיר פרץ הוא איש יותר נחמד ולבבי מאהוד ברק. יכול להיות שהוא אחלה בנאדם, ושלעומתו אהוד ברק בטירונות, היה סוציומט שפותח בלילה לבד את החבילה מהקיבוץ. ויכול להיות שההיפך נכון.

אז מה??? לתומי חשבתי שמדובר בנושאים שבהם הדבר החשוב הוא מדיניות. על זה דווקא יש קבלות.

למשל, עמיר פרץ התבטא בזכות קיום משא ומתן עם חמאס, בריאיון לגלי צה"ל ובאותו יום (שלישי, 25 במרץ) ב"ערב חדש". גם מי שתומך בעמדה זו חייב להודות שזו עמדה שאין מאומה בינה לבין אבחנות אישיותיות.

 

השאלה האם יש לתמוך בה? קיומה של הידברות פומבית עם חמאס הוא בגדר מהלך פוליטי. יש להבין כי בניגוד לדימוי רווח, לפיו אין עלינו להתערב בנעשה בענייניהם הפנימיים של עמים אחרים, אנחנו מעורבים בהם בין אם נרצה ובין אם לאו.

העימות הקיים בין חמאס לבין הרשות הפלשתינית איננו עניין של מה בכך. שר ההסברה הפלסטיני, למשל, הטיל על חמאס את האחריות לפעולות ישראל ברצועת עזה, והזכיר כי אפילו טילי חמאס פוגעים באזרחים פלסטינים יותר מאשר באזרחים ישראליים. דוברי הרשות הפלסטינית האשימו את חמאס בהנפת סיסמאות שקריות ובשימוש ציני בדם פלשתיני בחתירה אל מטרות שלא יושגו.

 

בעלי טורים בעולם הערבי מאשימים את חמאס בטירוף, לא פחות, ובשוד מזונם של הפלסטינים, שנתרם על ידי מדינות ערב. האם הפלסטינים בעזה מצפים, שואלים אותם כתבים, שהישראלים ימטירו עליהם פרחים תמורת טילים? ציטטות אלו מובאות מתוך אתר "ממרי", שאני ממליץ מאוד להיכנס אליו ולהתעדכן ממנו על הנעשה אצל שכנינו.

 

מה שאפשר ללמוד מדברים אלה ומדברים נוספים, בצד העובדה שיש במזרח התיכון דווקא כמה עיתונאים בעלי שכל ישר, הוא שהמאבק של ישראל ושל הרשות הפלסטינית בחמאס איננו "ויכוח", שאפשר ליישב אותו ברוח טובה. מדובר – אם לשפוט לפי דבריהם של ערבים מתקדמים וליברליים שיכולים לכתוב באופן חופשי מפחד – בעמידה מול כנופיה רצחנית שאיננה מתמחרת ביוקר דם פלסטיני או ישראלי, ושאיננה נוטלת אחריות על מעשיה. כנופיה זו ממומנת ונתמכת ישירות על ידי איראן וסוריה במטרה לפוצץ את שיחות השלום עם ישראל ולהשפיע  על מהלכים בעולם הערבי.

***

כך למשל ניתן לראות את עיתוי חטיפתו של גלעד שליט ערב החתימה על "מכתב האסירים" אשר בין היתר מכיר בישראל בגבולות 67'.

עכשיו, ישאל השואל, אז איך מתקדמים? שוב חטא דני רשף, להבנתי, בשטחיות לא-אופיינית.

"אין לשר הביטחון שלנו מושג כיצד להתמודד עם עזה". לא פחות. האם חשקה נפשו של רשף במתכון מהיר? לערבב עם מים חמים ולהגיש?

 

אני רוצה להזכיר שבעת מלחמת לבנון הראשונה, הדרג הצבאי והמדיני היה קרוב להחליט על פריצה למערב בירות וכיבושה. לנוכח המחיר שהיה כרוך בכך המליץ רבין המלצה לא-פופולארית, לא "נוצצת" – במילים אחרות, "חסרת רייטינג": להדק את המצור. להפעיל לחץ על כנופיית הרוצחים שהתבצרה שם, לצאת החוצה ולא לחזור.

 

זה סוג הלחץ שצריך להפעיל על עזה. לבודד, להשיג גינויים, להפוך את חמאס ל"פרסונה נון-גראטה" בחוגים בינלאומיים. נכון – כל זה יכול להצטלם רע מאוד בדו"חות של "בצלם", אבל זה נראה הרבה יותר רע במכוני שיקום אחרי מלחמה.

 

עכשיו, אם הייתי בעל אישיות כזו שיכולה לשאת את החישובים הקרים, כמה אנשים ימותו בכל אחת מהאפשרויות העומדות בפני, על כמה חיים אני מוכן לוותר וכמה בתי אב אני מוכן להקריב, אולי לא הייתי חקלאי. אבל מישהו צריך להיות מסוגל לעשות חישובים כאלה, מישהו צריך לשאת באחריות, מישהו צריך לקבל את ההחלטות הנכונות – אלה שמחירן קטן יותר ותועלתן גדולה יותר. נשמע רע? נראה רע עוד יותר.

 

בעזה קיימת מרירות עצומה כלפי חמאס. הזכייה בבחירות התחלפה מזמן במיאוס, תיעוב, שנאה – כמו כל עם שנאבק על חירותו ורואה אותה נגזלת ממנו בידי בני עמו. ועם אלה עמיר פרץ רוצה לדבר, אלה הפרטנרים שלו ואותם הוא רוצה להוציא מבידוד בינלאומי ובין-ערבי. 

 

למאמרים של מיכה אשחר
 

נכתב בתאריך
27/3/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו