עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מכתב למערכת / מדוע לסגור את אחד העיתונים הקיבוציים?

מכתב "למערכת" - אם יש מקום עבודה לאנשים והם מרוצים ממנו; אם זה גם מכניס קצת כסף ולא מזיק לאף אחד; ואם יש מספיק קוראים לשני העיתונים, אז למה לסגור אחד מהם?

מאת עזרא דלומי - 26.3.2008

 

חודש לאחר שהתחלתי לערוך את שבועון "הקיבוץ" (אז עדיין "קיבוץ"), מתישהו באמצע 1990, הוזמנתי לישיבה של מזכירות התק"ם. הנושא היה "האיחוד עם הדף הירוק". דובי הלמן, מזכיר הפנים דאז, פתח את הישיבה: "אני מבין שהיום סוגרים עניין, מחליטים על איחוד ויוצאים לדרך". הלחץ היה מובן. כסף לא היה בקופת התנועה – הפרסום בעיתון היה דליל - וחיפשו כל דרך לחסוך. והיה גם בונוס: "הדף הירוק" כבר היה בצבע, "קיבוץ" עוד לא חלם על כך. התחיל סבב דיבורים. תגובת צוות העיתון הייתה: "רק עכשיו נכנס עורך חדש, צריך לתת לו להתאקלם". זאת הייתה הדרך לומר "לא רוצים להתאחד". אחרי עוד חצי שעה של דיבורים, סוכם "לדחות לישיבה הבאה".

מאז "דוחים לישיבה הבאה".

 

כשנתיים אחר כך, הכין צוות בראשותו של אפרים (פרויקה) רוזן משריד, הצעה לאיחוד העיתונים במסגרת "הדף הירוק". ההצעה היתה מקובלת, פחות או יותר, אלא שלגיורא פורמן, מזכיר הקבה"א דאז, היתה הסתייגות. הוא הסביר ש"הדף הירוק" משאיר כל שנה לקבה"א רווח של כ-600 אלף ₪ ולכן אם תהיה חלוקת רווחים בין התנועות, היא תתחיל רק לאחר שהקבה"א קילף את הסכום הזה לעצמו. אנשים ביקשו זמן לחשוב, אבל היה ברור שהתק"ם לא תקבל את ההצעה. זה היה אקורד הסיום בסבב הדיונים ההוא.

 

***

מה שמפתיע בסיבוב הזה של הדיונים על איחוד העיתונים, היא הנחישות (או מה שנראה כנחישות) של מזכירי התנועה להעביר את המהלך. בעידן שבו כבר לא "נהרגים" על כלום, זה אפילו מפתיע מאוד. כסף גדול הרי לא ייחסך כאן - מדווחים כל הזמן שהעיתונים מכסים את עלות הפקתם ואפילו משאירים כסף כיס; וגם הניו-יורק טיימס הבא לא ייוולד, כנראה, מאיחוד כזה. איחודים ומיזוגים בין תנועתיים, כבר למדנו, לא הניבו לאורך השנים סינרגיות מרקיעות שחקים. מה שנקבל זה עיתון אחד, "הקיבוץ", קצת יותר עבה, ולצדו מקומון שני, "הדף הירוק", בבעלות מלאה של מעריב. זה במקרה הטוב; במקרה הרע – "הדף הירוק" ייסגר לחלוטין וילך לעולמו.

***

אין לי עניין לעסוק בשאלות עקרוניות כמו חופש הביטוי או קיומה של תחרות. תחרות לא תמיד מבטיחה תוצאות טובות יותר, עיננו הרואות מה מניבה התחרות בין ערוצי הטלוויזיה; חופש הביטוי? זה נמנע לעתים גם במצב של שני עיתונים, כשעורכים נאלצו להתכופף, או מה שמעיק יותר – צנזרו עצמם מרצון.

 

מה שמטריד הוא נושא יותר טריוויאלי: מקום עבודתם של העיתונאים. אם יש כמה כתבים שמוצאים בעיתון את פרנסתם ולא מעיקים על תקציב התנועה, למה לגרום להם ללכת הביתה? השאלה הזו נכונה גם אם "הדף הירוק" יעבור לבעלות מעריב. שהרי אין דין כתב פעיל תנועה, כדין כתב שכיר של מקומון – כמעט עובד קבלן - שכל שיקולי בעליו הם השורה התחתונה במאזן.

 

עיזבו אידיאולוגיות, עיזבו דיבורים על סתימת פיות, עיזבו חופש ביטוי, עיזבו כפל תפקידים: אם יש מקום עבודה לאנשים והם מרוצים (אני מקווה) ממנו; אם זה גם מכניס קצת כסף; אם זה לא מזיק לאף אחד ולחלק זה מועיל; ואם יש מספיק קוראים לשני העיתונים, אז הניחו לעניין. חיסכו מעצמכם סקרי דעת קהל מבישים. תגמרו לאחד את הקרנות התנועתיות, את הסמינריונים, את המזכירויות; הלאימו את כל הסודות, אחר כך תתלבשו על כבשת הרש הזו. אם אין כאן איזה שהן אג'נדות – פוליטיות ואחרות – נסתרות, אז באמת לא מובן למה נהרגים על משהו שאי אפשר אפילו לתרצו.

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
26/3/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו