עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ציר הרשע, לא מה שחשבתם - ארה"ב, מעצמה שהייתה ערבה במשך חצי מאה לחירות הפוליטית ולסדר הכלכלי והדמוקרטי ברוב העולם, נראית היום יותר ויותר כגורם של אי סדר בינלאומי. האם אנו צפויים לסדר עולמי חדש?

ציר הרשע, לא מה שחשבתם - ארה"ב, מעצמה שהייתה ערבה במשך חצי מאה לחירות הפוליטית ולסדר הכלכלי והדמוקרטי ברוב העולם, נראית היום יותר ויותר כגורם של אי סדר בינלאומי. האם אנו צפויים לסדר עולמי חדש?

מאת נדב ספיר - 16.3.2008

 

מתוך מבט כולל על הגלובליזציה והכלכלה הגלובלית - מילים שכובסו עד לזרא -  ניסיתי להבין מה עומד מאחורי המיזם הססגוני של ועידת אנאפוליס. דני רשף עזר לי במאמרו "הכשר מסויג לקיומנו":  "לקראת ועידת אנפאוליס נוצרה ראשיתה של התארגנות ערבית לבידודה של איראן; התארגנות המוכנה לתת הכשר מסויג לעצם קיומה של ישראל." ואולם, זהו הכשר ששוויו מוגבל ביותר.

 

המניעים של שליטי ערב הסונים להצטרף לקואליציה כזו, בחסותה של ארה"ב, מוסברים היטב במאמר. אין בינם לבין שלום שלם ויציב עם ישראל קשר של ממש. שלום כזה והכרה בקיומינו הם תוצר נילווה, שבנסיבות שונות עלול להשמט. רצונם של שליטים אלו הוא לשרוד. הם תלויים בארה"ב, פוחדים מהשפעתה של איראן ומהתחזקות האסלאם השיעי המיליטנטי. הקואליציה, מבחינתם, היא מהלך טקטי ולא אסטרטגי.

 

רשף מוסיף: "בראיית ארה"ב, הרלוונטיות של אבו מאזן בחברה הפלסטינית היא שולית לרלוונטיות שלו בהנעת תהליך אנאפוליס - לקירוב בין ארה"ב לעולם הערבי..." אלא שנכון יותר היה לכתוב על קירוב לשליטיו הנוכחיים של העולם הערבי, לא להמוני הערבים.

 

מעמדו של אבו מאזן נותר חלש. הוא גורש מעזה לאחר שהובס בבחירות ובמאבק צבאי, ולא נפטר מהחטוטרת שהוריש לו ערפאת (אש"ף טוניס המושחת עד כדי סאוב, שרק "הילת ערפאת" עוד עמדה לו) ולא קרב אליו את המנהיגות המקומית שצמחה בשטח. הוא נשען על שליטת ישראל בגדה ועל כספים מאירופה.

 

 מנהיג כזה יתקשה להוביל מהלכים של שינוי, השלמה ושלום בעמו, והמהלך כולו עלול "להישרף" בדם ואש כפי שעשה ערפאת לתהליך אוסלו. אולמרט, גם הוא מנהיג חלש של עם מפולג ופסימי, חברה מנוכרת אגוצנטרית ורבת פערים ושסעים. גם אלה אינם מעוררים תקווה גדולה לשלום. ואם הפסקת אלימות כלשהי (במידה ועזה לא תתלקח) תוכל להוביל להשלמה ושלום אמת, אסתכן ואומר: זה יקרה על אפה וחמתה של אמריקה.

 

עימות עם החמאס בעזה בנסיבות מתאימות, יכול לשרת את האינטרס "הגדול": הקצנת העימות בין העולם הערבי הסוני - התלוי בכוחה הכלכלי, הפוליטי והצבאי של ארה"ב - לבין איראן ושלוחותיה - ואת המשך אחיזתה של ארה"ב באזור.

 

מציאות כזו - כפי שמנסים להכתיב ארה"ב של בוש מצד אחד, ואיראן מנגד, בעוד אנחנו והפלסטינים במרכזה - לא משאירה אופק אופטימי יותר מאשר היפרדות חד צדדית, מהלך שתועלתו טקטית, זמנית ומוגבלת. הפרדה אמיתית אין ולא תהיה בין יהודים לפלסטינים המגדירים את זהותם ושייכותם על שיטחה של ישראל- פלסטין, גם אם ניבנה את חומת האלף השלישי.

 

מדוע לארה"ב ישנו צורך עז בבידודה של איראן; מה ארה"ב של בוש "והימין החדש" מחפשים באזורנו, בעולם שאחרי התמוטטות האימפריה הסובייטית? איזה מחיר עלולה לשלם בת בריתה התלויה בה? האם יש לנו ולאזור דרך אחרת? האם אירופה בהנהגת גרמניה, ורוסיה שנפקדו מאנאפוליס, מציעות דרך כזו? האם איראן היא באמת גוש יצוק של פונדמנטליזם מסוכן כפי שהדברים נראים ?

 

חלוקה קואופרטיבית של הארץ

 

לפני שאבחן את מקומה ומדיניותה של ארה"ב בעולם של אחרי המלחמה הקרה, ברצוני לדון בקצרה בישראל הקטנה.

בפני הציונות, אם אני מזקק את האפשרויות - ההולכות ומתחדדות מאליהן נוכח העימות עם הערבים ככלל והפלסטינים בפרט - עומדות שתי דרכים: האחת - קיר הברזל שאותו ממלאת בעוצמה ההולכת וכלה ארה"ב, ובמלחמת הנצח הזו, אם לא נילחם בינינו, בסוף נפסיד. השנייה - חלוקה קאופרטיבית של הארץ, כולל הבדואים-ההאשמים בירדן.

 

הארץ קטנה גיאוגרפית, צפופה ומצטופפת ושזורה דמוגרפית. קשרי התחבורה, המסחר, היצור, משאבי הטבע, האנרגיה והצריכה - מחייבים חוק ומשפט אחד; ביטחון פנים לכל, תוך שמירה על דתות שונות שפות ומנהגים המקיימים ביניהם גם דיאלוג כוחני, אך לפי חוק, בלי דם ואש. במילים אחרות ובתמצות - מבנה קאופרטיבי מורכב. לא הפרדה, לא מהלך חד צדדי לשיפור עמדות במקרה הטוב, או גרוע מזה - לקראת המלחמה הבאה.

 

נשוב לבחון את ארה"ב;

רעיון ציר הרשע והמאבק באיראן נראה בישראל בהיר כשמש, כמעט חוק טבע שכל פוליטיקאי תופס עליו טרמפ לצרכיו, מבלי שמתנהלים כל חשיבה ודיון אמיתיים על איראן והתהליכים המתרחשים בה. מדוע הפך הדבר ללחם חוק במדיניות החוץ של ארה"ב תחת ממשל בוש? להבנת הדיפלומטיה האמריקאית באזורינו צריך לבחון את יחסי הכוחות הכלכליים והפוליטיים בעולם שלאחר האימפריה הסובייטית והשפעתם על ארה"ב האולטרה קפיטליסטית, המונהגת בידי אוליגרכיה ניאו-ליברלית.

שקיעה תרבותית באמריקה

 

את אחת הדוגמאות לפגיעותה של כלכלת ארה"ב אפשר ללמוד מהמשבר האחרון בשוק המשכנתאות, שמתואר במאמר של פול קרוגמן בניו-יורק טיימס והובא באתר שווים - "הרווח שלהם, ההפסד שלנו".

קרוגמן מסביר שהאופן בו מתוגמלים המנהלים הבכירים ממכר אותם לתאוות הבצע. מנהל שמראה מראית עין של הצלחה לשנתיים שלוש, הולך הביתה עשיר כקורח ואחריו המבול. מערכת תגמול זו, לטענתו, מסבירה את המשברים הדחופים בשוק ההון האמריקאי. משכורות עתק על הצלחה, ללא כל אחריות ומחיר אישי על הפסדים, ממריצים מנהלים לקבל החלטות הרות אסון כלפי חברות ואנשים שהם מנהלים את כספם ונכסיהם. קרוגמן מציין שהמשבר היה צפוי. כבר באוגוסט 2005 הוא כתב: "בימים אלה מתפרנסים האמריקאיים ממכירת בתים זה לזה באמצעות כסף שהם לווים מהסינים". כסף זה, שלא היה שלהם למעשה, השקיעו החברות הגדולות בוול-סטריט ברכישת אגרות חוב ויצרו בועת נדל"ן, רווחים מדומים והכנסה נאה לכיסי המנהלים. כצפוי, זה הסתיים בהתפוצצות הבועה ובהפסדי עתק, פגיעה קשה בבעלי המניות ובעיקר במאות אלפי ומיליוני לוקחי המשכנתאות שמשלמים ריבית חונקת על בתיהם. כעת הגיע הזמן לשלם את המחיר וכמעט כולם – כלומר כמעט כולם, זולת האנשים האחראים - אכן משלמים". היקף ההפסדים עומד עתה על סכום עתק של 400 מיליארד דולר, וזה לא הסוף.

 

שיטת תגמול ראוותנית זו, המלווה בגריפת הון עתק לכיסי הבכירים על חשבון החברה ולקוחותיה, היא רק עוד אדווה למציאות כלכלית וערכים גלובליים שמובילה ארה"ב, אשר הייתה לחברה תאוותנית הרבה מעבר לכוח הייצור והקנייה שלה. כלכלתה כולה בסכנת התמוטטות, כלכלת בועה. תופעה זו מאיצה עוד ועוד את התהליך שבו מספר קטן של בעלי שררה צוברים עושר חסר תקדים. תופעה כזו מאפיינת שקיעה תרבותית וכלכלית, אך היא איננה שורש הבעיה.

האם על ישראל "להשתחרר" מארה"ב?

 

אם כן מה הוא שורש הבעיה?

לשם הבנתו אעזר בספרו של עמנואל טוד "אחרי האימפריה". הוא נפתח בפסקה: "ארצות הברית נעשית לאט לאט אחת הבעיות של העולם... מעמצה שהייתה ערבה במשך חצי מאה לחירות הפוליטית ולסדר הכלכלי, נראית יותר ויותר כגורם של אי סדר בינלאומי; גורם המעודד חוסר ביטחון וסכסוכים בכל מקום. היא דורשת מהעולם כולו שיכיר בכך שכמה מדינות בעלות חשיבות משנית הן 'ציר הרשע', שיש להילחם בו ולהשמידו: עיראק של סדאם חוסיין, שנובחת, אך מבחינת יכולתה הצבאית אינה מסוגלת לנשוך; צפון קוריאה של קים ג'ונג איל (המשטר הקומוניסטי הראשון והאחרון שבו עובר השלטון מאב לבן , שריד מעידן אחר שסופו להעלם ללא כל התערבות חיצונית);  ואיראן (עוד דיבוק של ארה"ב) שהיא מדינה חשובה מבחינה אסטרטגית אך נמצאת בבתהליך של פיוס מבית ומחוץ". (הספר נכתב לפני הפלישה האומללה לעיראק).

מה קרה בסוף המאה העשרים שהפך את מקומה ותפקידה של ארה"ב בעולם? האם יש לישראל דרך להשתחרר ממדיניותה של ארה"ב שהייתה אחראית לקיומה עד כה ולא ליפול לאלימות וחוסר היציבות הנ"ל? ואולי אפילו להשפיע על התהליך בכיוון הפוך, ובכך לעזור לארה"ב להשתלב בסדר עולמי חדש.

 

האימפריה נכה

 

הבעיה העיקרית של ארה"ב, שהאיצה וקיבלה את צורתה הנוכחית לאחר התמוטטות ברית המועצות דווקא, היא הירידה המתמדת והמואצת בכוחה היחסי בעולם מאוכלס ומפותח יותר. חולשה זו מתבטאת בכל הבחינות: כלכלית, אידיאולגית, מוסרית, דיפלומטית ופוליטית. בעולם שמרכזי הכח הנוספים בו – אירופה, רוסיה, יפן וסין אינם זקוקים עוד להגנתה, תיווכה והשראתה האידיאולוגית של ארה"ב, היא מוצאת עצמה מיותרת. לא רק שאינה בראש העולם אלא אף מבודדת מהמוקדים האחרים ביורו-אסיה. מדוע שינוי זה כה מאיים על ארה"ב, פרט לירידה בחשיבותה וכבודה?

 

בסוף המאה ה-19כלכלת ארה"ב יצרה את כל צרכיה. היו לה עודפים גדולים של חומרי גלם ועודף מסחרי גדול. כחמישים שנה לאחר מכן, בסוף מלחמת העולם השנייה, שלוו במאבקים רבים מבית בשאלת ההתבדלות, היה התוצר הגולמי של ארה"ב יותר ממחצית מהתוצר של העולם כולו. ברוב העולם, פרט לאזורי ההשפעה הלא גדולים של הקומוניזם, הייתה לה השפעה כמעט אוטומטית. כללית, זה היטיב עם בנות בריתה השונות - באירופה ,יפן ובעולם כולו, כולל ארצנו הקטנה - ואפשר להבין את ההסכמה הכללית לקבל את מרותה.

 

עמנואל טוד מתאר זאת יפה: "המיתקפה ב–11 בספטמבר ריתקה את הפסיכיאטרים: חשיפת שבריריותה של אמריקה ערערה במידת מה את היציבות של כולם... משבר נפשי של ממש חשף את האדריכלות הנפשית של העולם, אדריכלות שבה אמריקה מעצמת על יחידה אך לגיטימית, מעין עמוד תווך שלא מדעת. פרו אמריקנים ואנטי אמריקנים כאחד היו כילדים שנשללה מהם הסמכות שהם זקוקים לה...".

 

מעמד רם ועדיפות זו אפשרו לארה"ב לנתב את תהליך הגלובליזציה לצרכיה, אך השפעתו על חברתה וכלכלתה הייתה קשה ועמוקה. במהלך חצי מאה הפכה ארה"ב מחברה וכלכלה שהעולם זקוק לה לאומה שכלכלתה תלויה בעולם. נכון לשנת 2000, ארה"ב סובלת מגרעון מסחרי של 400 מיליארד דולר. האמריקאים צורכים מעבר ליכולתם בסכומי עתק, כותב עימנואל טוד. כספים אלו חייבת ארה"ב להזרים אל כלכלתה על מנת שלא תתרחש ירידה חדה ברמת חיי האזרחים. בהון חיצוני זה תלויה הכלכלה האמריקאית והוא עומד בבסיס המשברים הפיננסים ובפחד להיות "מיותרת עבור העולם".

עכשיו יש לארה"ב בעיה: כיצד שומרים על ההגמוניה ונשארים "נחוצים לעולם"? כיצד  מנהלים מעצמת על הנמצאת בתלות כלכלית וחסרת תועלת פוליטית?

 

רבים חשים שהפלישה לעיראק - בעיקר לאחר חיפושי הנפל אחר נשק להשמדה המונית - מונעת ממניעים כלכליים. טיעונים בדבר ההגנה מפני הטרור העולמי ורעיון האידיאה הדמוקרטית נראים מגוחכים. אינטואיטיבית המחשבה נודדת לנפט, אך למעשה ישנו מניע כלכלי אחר: המדובר בתלותה של ארה"ב בהון חיצוני וברצונה לערער את היציבות כדי לשמר את "נחיצותה", את מעמדה הצבאי והפוליטי ואולי גם להפיח רוח בחיוניותה בעיני העולם.

 

השינוי במבנה החברתי הפנימי של ארה"ב, המיוצא לעולם הגלובלי באריזות ואקום חסכוניות של הניאו ליברלים - ישראל, לצערי, היא אחת הלקוחות הננלהבות שלו - הסיט אותה אט אט מהיותה חברה דמוקרטית, סמל החיוניות על עקרונות הצדק והדמוקרטיה שהתקשטה בהם -  - אל עבר חברה אוליגרכית.

 

דמוקרטיה כפיקציה

 

המשך התרחבותה של ההשכלה (האוריינות) שעמדה בבסיס חברת ההמונים והתפתחות הדמוקרטיה, יוצר עתה תהליך הפוך במדינות המפותחות. ההשכלה הגבוהה - ההישגית הצרה הפונקציונלית והכוחנית - מחזירה את חוסר השוויון אל הארגון המנטלי והאידיאולוגי של החברה. התבססות תהליך זה משתלבת היטב עם חלוקת הכוח וההון בחברות העשירות. בעולם גלובלי, תהליך זה משועתק לחברות העניות באופן דורסני עוד יותר. בעלי ההשכלה הגבוהה, לאחר פרק זמן של היסוסים מיוסרים בתפקיד של אליטה משרתת,  משחררים עצמם מכל עול ומאמינים באמת ובתמים ולפי דין שהם נעלים על ההמונים. עמנואל טוד מעריך שבמדינות המפותחות התגבש מעמד חדש שבהערכה גסה הוא 20% מהחברה, השולט על 50% ממשאביה ומתקשה בשל כך, ובשל תפיסתו העצמית "האוביקטיבית", לשאת את ההגבלה שבזכות בחירה לכל. (לדעתי זו הערכה ממעיטה).

 

תהליך הבחירות והמאבקים הדמוקרטים נהיה פיקציה חלולה. חלקים מתרחבים מהחברה מוותרים על כלליה ופונים לסוגים שונים של אלימות.

"דמוקרטיות משונות הן המערכים הפוליטיים האלו שבליבן מתעמת האליטיזם עם הפופוליזם. מוסיפה להיות בהן זכות בחירה לכל, אך האליטות מימין ומשמאל מאוחדות בסירובן לאפשר כל שינוי לעבר מדיניות כלכלית שתביא לידי צמצום פערי האי –שוויון" (אחרי האימפריה, עמנואל טוד).

 

מציאות פרדוקסלית זו מטושטשת ולא מובנת במלואה. בעולם המתהווה מתפשטת הדמוקרטיה למדינות רבות ששעריהן היו נעולים בפניה עד כה (תהליך זה לא פוסח על איראן והחברה הפלסטינית) ומכסה בכך על היחלשותה במקומות הולדתה. תהליך של היפוך, למרות שהעולם עוד רחוק מהשלמתו.

ארה"ב עדיין מיטיבה להשתמש בלשון החרות והאחווה מתוך הרגל ולא תמיד בציניות דווקא. גם בתוכה, בקרב אזרחיה השינוי עדיין לא נתפס. אם העת החדשה לימדה אותנו שהדמוקרטיה הליברלית מובילה לשלום ושגשוג, אפשר לצפות שהתנוונותה לאוליגרכיה יוכל להוביל למלחמה.

 

מיליטריזם תיאטרלי

 

לסיכום  איעזר במודל שמציג עמנואל טוד להבנת מדיניותה של ארה"ב ובניסיון להימנע מהמשבר בעתיד.

את עיקרו של המודל ניתן להסביר כך:

 "בה בשעה שהעולם מגלה את הדמוקרטיה ולומד להסתדר בלי אמריקה בתחום הפוליטי, אמריקה נוטה לאבד את מאפייניה הדמוקרטיים ומגלה שהיא אינה יכולה להסתדר בלי העולם בתחום הכלכלי.

 

העולם ניצב אפוא בפני היפוך כפול ביחסיו עם ארה"ב: היפוך התלות הכלכלית והיפוך מיליטריזם תיאטרלי בדינמיקה הדמוקרטית שמכאן ואילך היא חיובית באירו-אסיה ושלילית באמריקה.... המטרה האסטרטגית הבסיסית של ארה"ב מעתה ואילך היא השליטה הפוליטית על משאבי העולם. ואולם, העוצמה הכלכלית, הצבאית והאידיאולוגית, ההולכת ופוחתת שלה, אינה מאפשרת לה לשלוט בהצלחה בעולם שנעשה גדול מידי, מאוכלס מדי, אורייני מדי, דמוקרטי מדי. נטרול המכשולים הממשיים...- השחקנים האסטרטגים האמיתיים רוסיה אירופה יפן וסין - הוא מטרה שאינה ניתנת להשגה מפני שהיא מוגזמת.... אך על ארה"ב למצוא פתרון, ממשי או דמיוני, לתלות הכלכלית המציקה לה. היא צריכה להישאר, לפחות סמלית, במרכז העולם.

לשם כך עליה ..... לפתח מיליטרזים תיאטרלי הכולל שלושה יסודות חיוניים.

 

1-      לעולם לא לפתור בעיה באופן מלא כדי להצדיק פעולה צבאית מתמשכת של מעצמת העל היחידה בעולם.

2-      להתמקד במעצמות זעירות ,עיראק, איראן, צפון קוריאה, קובה וכו'...הדרך היחידה להישאר בלב העולם בתחום הפוליטי היא "להתמודד" עם שחקנים קטנים, מה שמעלה את ערכה של המעצמה האמריקאית, כדי למנוע או לפחות לעכב את גיבוש תודעתן של המעצמות הגדולות הנקראות לחלוק עם ארה"ב את השליטה בעולם.....

3-      לפתח כלי נשק חדישים המציבים את ארה"ב "הרחק בראש" מרוץ חימוש שאסור שיפסק לעולם.

 

תשבץ עולמי חדש

 

באסטרטגיה הזאת , ארצות הברית אכן נעשית מכשול חדש ובלתי צפוי בדרכו של השלום העולמי.... הצגה כזו של יחסי הכוחות העולמים תניב, מטבע הדברים, כמה הצעות אסטרטגיות, שמטרתן אינה להגדיל את רווחיה של מדינה זו או אחרת, אלא לנהל את שקיעתה של אמריקה באופן שייטיב עם כולם".

 

למטרה זו, להבנתי, זימן פוטין את אולמרט אליו לביקור בהול לפני חגיגת אנאפוליס בניסיון לגבש דרך להשכנת יציבות באזורינו הכולל את איראן, שקרבתה של רוסיה אליה מקנה לה השפעה רבה על שיקוליה. מה שעמנואל טוד לא מייחס לו כל חשיבות בספרו הוא הכוחות הנאבקים בתוך ארה"ב. במידה ויהיה נשיא וממשל שידעו להפוך את מאזנה המסחרי של המדינה ולהגדיל את השוויון והאחריות החברתית בתוכה, הם ממילא ינהלו מדיניות חוץ אחראית של יציבות. במצב זה סביר שימצאו שותפים ברוסיה גרמניה יפן וסין, החפצות במקומן החדש בתשבץ העולמי.

 

במידה ואכן תמצא החברה האמריקאית את הדרך לוותר על ההגמוניה ולהשתחרר מהתלות, בלי לגרור את העולם לעוד אלימות והפקרה לתאוות השוק "החופשי", למרות הכול, צריך יהיה להוריד את הכובע בפניה. ממשל בוש לא עושה שום סימן לשנוי מעין זה.  

הכותב הוא בן מלכיה השוהה באוסטרליה במסגרת לימודים     


נכתב בתאריך
16/3/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו