עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בשעת צערנו, בשעת כעסכם - אחים יקרים, ארץ ישראל השלמה איננה שלמה כלל ועיקר ולא תוכל להיות שלמה, לא כאשר אתם בועטים בשרת החינוך שבאה להזדהות עם כאבכם-כאבנו

בשעת צערנו, בשעת כעסכם - אחים יקרים, ארץ ישראל השלמה איננה שלמה כלל ועיקר ולא תוכל להיות שלמה, לא כאשר אתם בועטים בשרת החינוך שבאה להזדהות עם כאבכם-כאבנו

מאת דודו פלמה - 11.3.2008

 

רק שעות לאחר שהותקפה מחוץ לישיבת מרכז הרב בירושלים סיפרה ל-ynet שרת החינוך, יולי תמיר, את מה שחוותה, לאחר שמפגינים בעטו פעמיים בגבה כאשר הגיעה לביקור ניחומים.

"הכאב הפיזי שאני חשה עכשיו הוא שולי. כואבת הרבה יותר התחושה הנפשית הקשה", אמרה הלילה (יום ב').  בלשכת ראש הממשלה, אהוד אולמרט, פנו בבקשה לבקר בישיבה. הפנייה נדונה בהנהגת הישיבה, והמסר ששוגר חזרה היה שאין רצון לארח את אולמרט.   

                               Ynet, 10.03.08

 

אכן, מה גדולים הם הכאב והכעס על מעשה הרצח הנפשע והנתעב שהתרחש בישיבת מרכז הרב. נדמה לי שלרגע נדיר של חרדה מלכדת, כאשר בקעו הקולות והמראות ממקלטי הטלוויזיה המרצדים, אוחדנו כולנו בדאגה ובחשש לשלומם של תלמידי ישיבת מרכז הרב.

אך מה שקרא אחר כך, כאשר השרה יולי תמיר באה לנחם ונבעטה משם החוצה בבושת פנים, הגדיל את הצער והכאב עשרת מונים.

 

ושוב, אחים יקרים למלחמת התרבות שאנו מנהלים כאן בחדווה מרובה כבר שנים הרבה, אתם נתפסים בשעת כעסכם.

אני זוכר איך צקצקתם בלשונכם וגלגלתם עיניים ב- 95, אחרי רצח רבין, כאשר יגאל עמיר ירה את דעתו בגבו של ראש הממשלה שכה מיהרתם לשנוא. "אתם לא נותנים לנו חלק באבלכם", התמרמרתם, "אתם מוציאים אותנו מהציבור" הוספתם והלנתם כנגדנו.

מה אומר ומה אדבר, הנה נוצרה כאן הזדמנות נדירה לשלב כאבים וגם אתם מה מיהרתם להחמיץ אותה לתפארתה של ארץ ישראל.

***

נכון אין אדם נתפס בשעת צערו. אבל לא זכור לי שנעם שליט בעט בגבו של מישהו שחולק עליו ובא להשתתף בכאבו, או שאסר על ראש הממשלה לבקרו. דווקא אתם, שרבניכם אוסרים עליכם לשרת עם בנותינו בצבא, פתאום מרשים לעצמכם לגעת ברגל גסה בגבה של אישה, מה קרה לעזאזל לאיסור הנגיעה? ואף אחד ממנהיגי הציבור והרבנים לא קם ומחה על כבודה של יולי תמיר. לכן, אתם עוד תיראו, "ענוונותכם" עוד תשרוף את ההיכל.

 

הקלות הבלתי נסבלת שבה אתם מרשים לעצמכם להשתולל בשמם של ערכים כה נעלים בעיניכם, כתורה הקדושה ואהבת ארץ ישראל, מדירה שינה מעיני. "אהבת" ארץ ישראל שלכם כל כך מזכירה לי את אגדות החורבן שאתם כה מרבים ללמוד ולשנן אבל, חס וחלילה, לא מפנימים.

 

תפתחו בבקשה תלמוד בבלי במסכת גיטין ונקרא ביחד איך נראתה הפעם האחרונה בירושלים שיהודים נהגו כמוכם במי שאינם אוהבים: 

 

מעשה שהיה באדם אחד בירושלים שעשה סעודה אמר לבן ביתו לך והזמן את קמצא אוהבי. הלך וקרא לבר קמצא שונאו. בא בר קמצא וישב בין האורחים. בא והבחין בו האדם, אמר לו: "הרי שונא אתה לי, ואתה יושב בתוך ביתי? קום צא לך מתוך ביתי". 
ביקש ממנו: "אל תביישני ואני אשלם לך על מה שאוכל ואשתה." 

אמר לו: "לא תשב פה!"
ביקש: "אשלם לך דמי כל הסעודה." 

אמר לו: "קום ולך!".
הלך בר קמצא...

והיה שם רבי זכריה בן אבקולס ויכול היה לקום ולמחות בידי המארח, ולא עשה זאת.

אמר ר' יוסי: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס שרפה את ההיכל.  (תלמוד בבלי, מסכת גיטין דף נ"ה, עמוד ב')

 

אחים יקרים, ארץ ישראל השלמה איננה שלמה כלל ועיקר ולא תוכל להיות שלמה, לא כאשר אתם בועטים כך ברגל גסה במי שבא להזדהות עם כאבכם-כאבנו.

ישיבת מרכז הרב, מקום שלומדים בו תורה, חולל פעמיים – פעם כאשר רוצח נתעב רצח בה תלמידי ישיבה על תלמודם, ופעם שניה כאשר בעטו התלמידים את מי שבאה לנחם.

***

יש מצבים בחיים הגורמים לך לפתע להבין באופן צלול וטוב יותר סיטואציות היסטוריות שהתרחשו בעברנו המדמם. וזה קורה לך בדרך כלל כאשר מתחוור לך באמת, לגודל הזוועה, שהקלישאה "מי שלא לומד מטעויות היסטוריה נידון לחזור עליהן" איננה בכלל קלישאה.

כאשר אתה קורא את דברי חז"ל, בבואם להסביר בכאב לב גדול למה חרבה ירושלים, אתה מגלה למרבה הצער שהם מדברים בעצם על רבני ישיבת מרכז הרב ותלמידיהם:

 

אמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא... שהעמידו דיניהם דין תורה ולא עבדו (עשו) לפנים משורת הדין (בבא מציעא ל ע"ב).

 

שוב כאז, מלאה ירושלים תורה ודין תורה. קולות הלומדים ודברי התורה מכסים ברינת מלאכים על העלבון וההשפלה. לפנים משורת הדין עומדת שם אבלה וחפוית ראש. בושה ונכלמת אינה יודעת נפשה מרוב צער, אבל כן יודעת בעומק ליבה הרוטט מכאב שמקום שרואים בו את הדין ולא את האדם סופו להיחרב במהרה.

 

רבני ותלמידי מרכז הרב, ראיתיכם בצערכם ובכעסכם והתביישתי. התביישתי מעומק הלב. אבל יותר מכל נחרדתי ונבהלתי מעוצמתה של שנאתכם ומאש החורבן והכליה שהיא נושאת בכנפיה הלוהטות עבור כולנו. שלא נדע עוד צער.

 

למאמרים של דודו פלמה

נכתב בתאריך
11/3/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו