עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

יו"ש בעזה - באסטרטגיה נחושה וברורה אפשר ליצור בעזה, תוך זמן סביר, מציאות צבאית דמוית איו"ש - מציאות שיכולה לאפשר לנו לפעול בכל מקום בכל זמן ובלי לשלוט בשטח

יו"ש בעזה - באסטרטגיה נחושה וברורה אפשר ליצור בעזה, תוך זמן סביר, מציאות צבאית דמוית איו"ש - מציאות שיכולה לאפשר לנו לפעול בכל מקום בכל זמן ובלי לשלוט בשטח

מאת דני רשף - 9.3.2008

 

למרות שפע העצות אין למעשה פיתרון טוב, עכשיו, לאיום מעזה. לכל הצעה יש שפע של מגרעות והשלכות המבטיחות ביקורת קטלנית מבית ומחוץ. עזה על מחנות הפליטים הרבים שבה, מתריסה, בעצם קיומה על קיומה של מדינת ישראל. מאז 1948 נושאת עזה התוססת והאלימה את דגל המאבק הנצחי בישראל. מיליון וחצי תושביה, הגדלים זה דור שלישי, על תחושת ההשפלה, הגירוש וחזון השיבה, המתרבים במספרם ומתחשלים במאבקם - לא ייעלמו מהשטח בכל פיתרון שיהיה. 

 

עזה היא רק פן אחד, עכשווי ומיידי של העתיד שכבר כאן, של האיום הגובר על העורף הישראלי. מאז הקטיושה הראשונה בבית שאן ב-1.6.1970, האיום הזה הולך וגובר בטווח, בדיוק ובמשקל חומר הנפץ שבראשי החץ. לא מצאנו עד כה דרך צבאית להתגבר על האיום. מאז מבצע ליטני ב- 1978 ועד מלחמת לבנון השנייה ב- 2006 לא הצלחנו אלא לייצר הפסקות אש זמניות, לפעמים לכדי מספר שנים, והבנות מעורפלות שהשאירו אוכלוסייה הולכת וגדלה כבת ערובה להתנהגותו "הטובה" של צה"ל. רצועת הביטחון בלבנון לא הועילה, כהוא זה לצמצם את האיום לעורף הישראלי מצפון.  כל עוד האיום הזה היה מוגבל לשוליים הרחוקים, איים על חלק מזערי מהאוכלוסייה, הרחק מריכוזי הישוב הגדולים, אפשר היה בקלות להדחיק את האיום בהצהרות חסרות כיסוי של מנהיגים חסרי הפתרונות.

 

מלחמת לבנון השנייה ומלחמת עזה האחרונה לקחו את האיום, שפעם היה נחלת גדות או עמק הירדן, נחלת קריית שמונה ונהרייה או מנת חלקה של שדרות היום, אל  ריכוזי האוכלוסייה היותר משמעותיים בחיפה, עפולה או אשקלון. לא ירחק היום ועימות נוסף בעזה יגרור טילים לאשדוד, נתיבות וקריית גת והמגמה ברורה. זאת מבלי להתייחס לאיום הסורי או האיראני שכולו מוכוון בכוונת מכוון לעורף הישראלי. תורת הביטחון של ישראל, הגורסת העברת המלחמה במהירות לשטח האויב, מוגבלת מאוד בישומה האפשרי הנוכחי מול ארגונים בעלי טריטוריה, אך ללא מדינה. האפקטיביות בהקשר לאיום על העורף הישראלי מוגבלת מאד ולזמן קצר, כפי שהאויב קוצב אותה לנוחיותו הזמנית. 

***

דרושה לישראל הערכות מקיפה אל פני האיום, העונה נכוחה על משמעותו. ראשית יש למגן את ישראל לדעת. אפשר להבין את היסוסיה של ממשלת ישראל נוכח האפשרות לחזור ולכבוש את עזה, אי אפשר לקבל את הטענה שהאיום הוא זמני ולכן "לא נמגן את עצמנו לדעת". האיום הוא לא זמני אלא קבוע ומתעצם אפילו יביא מבצע מוצלח של צה"ל שקט זמני לשדרות.

 

בניית מגרשי חנייה תת קרקעיים לשימוש יום יומי אבל גם כמקלטים ציבוריים לעת צרה; סוללות עפר לצידי דרכים כמו בכניסה מצפון לתל אביב, שם הם נועדו לבודד מרעש; חדרי ביטחון ושאר אמצעי מיגון חייבים להיות חלק מנוף חיינו ולהבנות בתוכנית פעולה סדורה, כשהאיום העכשווי בשדרות בראש סדר העדיפויות.

 

אפשר לסמוך על חלק מראשי הערים שלנו שלא משנה כמה הושקע במקלטי העיר בעבר הם תמיד יהיו נעולים, מוזנחים ומנותצים לכשיצטרכו אותם. לכן חייב פיקוד העורף לקיים בקרת מקלטים רצופה  ויש להעניש כל מועצה שתזניח את תחזוקת המקלטים וסימונם.  

 

כאשר העורף נפגע באזור מסוים - ברכות העידוד המליצות של ראש הממשלה הן לעג לרש. המדינה צריכה בכל כוחה לתמוך באזור כזה במענקים, פטורים ממס, הטבות למפעלים, קניות ממשלתיות, השקעות בתשתיות וכו'.

 

בהנחה שמדינת ישראל למעשה לא יכולה לשלוט מחדש ולאורך זמן בעזה או ברוב לבנון, היא צריכה לאמץ מודל צבאי הדומה לזה המיושם בגדה. יכולת פעולה מהירה בכל מקום בשטח, בכל זמן, מבלי לשהות בו מעבר לצורך המבצעי המיידי ומבלי לשלוט באוכלוסייה. למעשה המודל המיושם בגדה המערבית הוא אידיאלי. יש לו חתימה נמוכה בתקשורת העולמית. לרוב המבצע מסתיים עוד בטרם התקשורת יודעת על קיומו. הוא גובה מעט קורבנות מצה"ל, זול במשמעויותיו הכלכליות וזול גם לחברה הפלשתינית.

 

בעזה המצב סבוך בהרבה וכדי להגיע למצב דמוי איו"ש יש ליצור תשתית מבצעית חדשה. השאלה כמה פלסטינים הצלחנו להרוג  או איזה מחיר הצלחנו, לדעתנו, לגבות היא לא רלוונטית לאיום ולנחישות שלהם ופונה למכנה הישראלי המשותף הנמוך ביותר. ישראל שילמה ב- 6,000 הרוגים כדי להגשים את חלום המדינה היהודית ב- 1948 ולא מצמצנו, עצרנו, היססנו או איבדנו את נחישותנו למדינה משלנו. במונחים יחסיים דומה הדבר לו 14,000 פלשתינים היו נהרגים בעזה מאז ההתנתקות בקיץ 2005.  המדד למבצעים הצבאיים של צה"ל ברצועת עזה צריך להיות השגת המשימה עצמה ומידת חופש הפעולה שצה"ל ייצר למבצעים הבאים. באסטרטגיה נחושה וברורה אפשר ליצור בעזה, תוך זמן סביר, מציאות צבאית דמוית איו"ש - מציאות שיכולה לאפשר לנו לפעול בכל מקום בכל זמן ובלי לשלוט בשטח.  אפשר לדרוש מהאוכלוסייה אורך רוח לתהליך כזה אם הוא ברור ואם יש דגש על מיגון. מיגון נכון של האוכלוסייה, מסתבר, הוא רכיב חשוב בכושר הפעולה ארוך הטווח של צה"ל.

***

האזורים הבטוחים ביותר במדינה היום מצויים במרכז הנגב מנתיבות לדימונה ומבאר שבע למצפה רמון. בראיה אסטרטגית שיש בה גם משמעויות כלכליות ודמוגרפיות רבות, ישראל צריכה לעודד, באמת ולא במילים חסרות תקציב, פיזור אוכלוסיה ומפעלים לנגב ולגליל. אמנם אין בתהליך פיזור האוכלוסין מענה עכשווי לשדרות אבל יש בהם מענה מצוין לאיום הטילים הסורי ומענה חלקי לאיום הגרעיני הקיומי מאיראן.

 

כרגע ברור שלמדינת ישראל לא ברור כיצד להתמודד עם האיום העזתי, חוץ מהצהרות רהב ריקות שאפשר לוותר עליהן,  אבל גם ברור שאין מדיניות אמיתית ארוכת טווח להתמודד עם איום שהוא לא זמני אלא קבוע ומתעצם וששדרות היא סימפטום לתהליך העמוק של שינוי במפת האיום מול מבוכה ישראלית.  

 

למאמרים של דני רשף

מחבר
נכתב בתאריך
9/3/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו