עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

גם אנחנו כתובת - מה לנו כי נלין על התנועה, אם הזרם השיתופי איננו נוקט עמדה באותם נושאים העומדים על סדר היום וקובעים אם נחיה או נמות?

גם אנחנו כתובת - מה לנו כי נלין על התנועה, אם הזרם השיתופי איננו נוקט עמדה באותם נושאים העומדים על סדר היום וקובעים אם נחיה או נמות?

מאת מיכה אשחר - 27.2.2008

 

במחזהו של ברכט "הנפש הטובה מסצ'ואן", יורדים לארץ שלושה אלים המחפשים נפש (במקור "mensch") טובה ואצילית. הם מוצאים רק אחת כזו, שמלינה אותם בביתה, ולמרבה הזוועה מתברר להם שהיא זונה. למרות זאת הם נותנים לה כסף – מתן פילנתרופי, לאות תודה, מתוך הנחה כי מעשים כמו שלה הם שיביאו גאולה לעולם.

אבל טוב לבה איננו גואל את העולם. היא רק מסתבכת בחובות בגלל נדיבותה, ולכן מתחפשת לאיש אחר – בן דוד בדיוני, שלבו לב אבן, והוא אשר מציל את חנות הטבק הקטנה שלה. במילים אחרות, לבה הטוב כשלעצמו איננו מצליח לגבור על אי הצדק החברתי. בסופה של אחת התמונות במחזה, היא שואלת את האלים, "איך אוכל להיות טובה, כאשר המחירים גבוהים כל כך?"

 

האלים מצדם, אינם מוכנים כלל לעסוק באותו נושא שלדעת המחזאי, הוא זה שבתוכו נמצא הפיתרון. במילים אחרות הם לא מוכנים להיות רדיקליים, הם מסובבים את הגב כשהמציאות נעשית לא ידידותית או לא נוחה, לצורך הגשמה של אותם ערכים שהם מטיפים להם.

היה מי שרצה לראות במחזה גם נזיפה כלפי אינטלקטואלים אשר דורשים מבני אדם דרישות מוסריות, אך מסרבים לעסוק בשאלות ממשיות, שקובעות בפועל את תנאי חייהם של אותם בני אדם.

***

דוריס לסינג, בעת שקיבלה את פרס נובל לספרות, אמרה במילים כמעט בוטות:

"מה ששחרר את הנשים בעולם הוא לא הפמיניזם אלא המדע, המצאת הגלולה, מכונת הכביסה, המדיח".

אולי פרשנות זו מרחיקה לכת, אבל בוודאי אפשר למצוא במחזה הדים לקביעתו של מרקס כי במידה שבה הנסיבות הן שעושות את בני האדם, הרי יש לדאוג לכך שהנסיבות תהיינה אנושיות.

 

ב-10 בינואר התקיים מפגש בשדה בוקר מטעם הזרם השיתופי. המפגש עסק ב"קיבוץ והתרומה לחברה הישראלית - הלכה למעשה". היו שם חמש סקירות, כולן בנושאים התנדבותיים.

לבי איננו גס בפעילות התנדבותית. מבלי לשלול אותה, אני מוצא כי סוג זה של התנדבות מקביל לצדקה שעוסקת בו הנפש הטובה מסצ'ואן: היא איננה משנה את המציאות שבה, יהיה רק צורך רב יותר בהתנדבות כזו.

***

לאחרונה תיארתי במאמרי כאן  את המאבק שניטש בין וועדת הכספים של הכנסת, בראשות סטס מיסז'ניקוב, התאחדות התעשיינים ויו"ר ההסתדרות מצד אחד, לבין נגיד בנק ישראל מצד שני.

לא חלפו שבועיים והנגיד הוריד את הריבית בחצי אחוז – מה שבא בהפתעה מסוימת, כי ההורדה הצפויה היתה של רבע אחוז.

 

עוד לא ידוע מה יקרה. ייתכן שמדובר בחזרה על המהלך של דצמבר 2001. אז הוריד נגיד הבנק את הריבית במדרגה גדולה של שני אחוזים, מה ששיחרר את הרוטוויילרים הפיננסיים שיצאו לטרוף את השקל. בעקבות אותה הורדת ריבית נפל ערך השקל עד כדי כך שהנגיד, מסכן שכמותו, נאלץ להעלותה שוב ושוב, לרמה שהיתה בסופו של דבר גבוהה עוד יותר מאשר בהתחלה.

 

כל זה היה לאמיתו של דבר שיעור, או לקח, עבור אותם גורמים שניסו אז – כמו לפני שבועיים – לערער על סמכותו הבלעדית של הנגיד לקבוע מחיר לשקל. במילים אחרות – הנגיד אומר, קחו הורדת ריבית, הוא כאילו מוותר על כל המגרש. אבל זה, בלי לשנות את החוקים – בלי לשנות את חוק בנק ישראל, בלי להקים וועדה מייעצת לנגיד, בוודאי בלי להרכיב אותה לפי הצעת התאחדות התעשיינים.

 

וגם ירדתי על התנועה הקיבוצית, שאיננה נוקטת עמדה בנוגע למדיניות הריבית, למרות שהחקלאות והתעשייה שלה הן בין הנפגעים הראשיים ממדיניות זו.

אבל מה לנו כי נלין על התנועה, אם הזרם השיתופי איננו נוקט עמדה באותם נושאים העומדים על סדר היום וקובעים אם נחיה או נמות?

 

נמצא עכשיו חוק בתהליכי חקיקה בכנסת, שקובע בערך, בניסוחים מורכבים שלא אביא כאן, כי לא ניתן יהיה לפנות אדם מביתו בשל אי עמידה בתשלומי משכנתא. במאמר מוסגר אני רוצה להעיר, כי מספרם של המפונים מבתיהם מסיבה זו, עולה על מספרם של מפוני חבל עזה. אני לא יודע גורלו של מי גרוע יותר וזה בהחלט לא הנושא, אבל שווה תזכורת.

מה יותר טוב מחוק כזה? תתפלאו, אם לא ייפתרו כמה בעיות, המצב הקיים יכול להיות בהחלט גרוע פחות.

***

השאלה הגדולה, כמו במשל העכברים, היא: מי יתלה את הפעמון? מי ישא באחריות למציאת דיור חלופי במקרה של אי-תשלום? כמו שאני מכיר מפלגות "חברתיות" כמו ש"ס ומר"צ, הן יכולות להציע שהאחראי, יהיה אותו מוסד פיננסי שנתן את ההלוואה. זו חזרה לעמדה הבדוקה של שנאת הבנקים, וזה עובד תמיד.

עכשיו, אני לא בא להגן על שום מוסד פיננסי. מי שחושב שהוא הולך לקרוא כאן "דיאלקטיקה של כשל" כלשהו, שיעבור למקום אחר.

 

אבל את כללי המשחק לא המצאתי: מי שנותן הלוואה, יקבע את תנאיה לפי הסיכוי שלו לקבל אותה חזרה. תנאי ההלוואה – זה אומר, הריבית, גודל ההלוואה, או איזה אחוז מהבטוחה (הערבות, כלומר הדירה עצמה) הוא מוכן לסכן, וכולי. כל מי שנותן הלוואה מנהל סיכונים. הוא יחליט איזה סיכון הוא מוכן לקחת, וכמה כסף הוא רוצה לגבות על הסיכון הזה.

 

חברי הכנסת מבינים את הנקודה הזו. את הכללים האלה, הם לא ישנו – בוודאי לא במחי הצבעה על חוק המשכנתא. אלא מה? אם נותן ההלוואה יודע שהסיכון שלו הוא כזה וכזה, אז התנאים יהיו בהתאם. מי שקונה דירה בפריפריה, ובנוסף לזה, כושר ההחזר שלו לא טוב, יצטרך לשלם יותר על המשכנתא, או לא יקבל משכנתא בכלל. לאן הוא יילך? לשוק האפור. מה הוא ישלם שם אם הוא לא יעמוד בהחזר המשכנתא? הרי הדירה שלו לא בהכרח אטרקטיבית, היא יכולה לעמוד די הרבה זמן עד שתימכר. אז מה ייקחו ממנו? אולי כליה?

במילים אחרות, החוק המוצע הוא "חצי טוב", אבל מי שצריך לספק את החצי השני ההכרחי או "לתלות את הפעמון", כלומר לערוב ללווה כדי שיימצא לו דיור חלופי, הוא המדינה. אם לא, או אם אין ערובות לכך שכך ייקבע בחוק, עדיף להשאיר את המצב הקיים על כל מכאוביו.

 

אלה שאלות שמישהו צריך לעסוק בהן, מישהו צריך לשקף אותן. היה זמן שחשבתי ש'יסו"ד' עוסקת בקונקרטיזציה של שאלות חברתיות. התאכזבתי.

כל הנושא כולו, עדיין מונח לרגלנו. אין קופצים על העגלה החברתית, אלא אם כן היא מתחמקת מירידה לפרטים. הנפש הטובה, תישאר זונה.

 

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
27/2/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו