עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

החלום שלי - אינני רוצה לוותר על סממני העידן החדש - רכב פרטי, טלפונים ניידים, מחשב, אבל עם קצת פחות ממה שנלווה לכך: ריחוק בין האנשים, שכונות מוקפ

החלום שלי - אינני רוצה לוותר על סממני העידן החדש - רכב פרטי, טלפונים ניידים, מחשב, אבל עם קצת פחות ממה שנלווה לכך: ריחוק בין האנשים, שכונות מוקפות בחומה, קיצוניות דתית. חלומי הקטן

 

מאת מיכה אשחר - 25.2.2008

 

כשהייתי בן חמש קיבלתי במתנה קורקינט.

גרנו באמסטרדם, אבא שלי היה אז בשנת שבתון בהולנד.

קורקינט בהולנד – טוב, זו לא בדיוק חתיכת המתכת חסרת הדמיון שרואים לפעמים, ושנקראת באותו שם. בכלל רכב דו גלגלי, שם זה עולם אחר. אבל נחזור לסיפור.

כל כך התרגשתי ששכחתי את כל העולם. פשוט לקחתי את עצמי וטיילתי בעיר. נסעתי כל היום מסביב לארמון המלכה – טוב, זה לוקח יותר משעתיים להקיף את כל הפארק הזה, עם כל הגינות והכל. ועוד ילד בן חמש, עם קורקינט חדש, תתארו לכם.

בערב חזרתי הביתה. ההורים חיפשו אותי כמובן, אבל עד כמה שזה יישמע מדהים, הם לא ממש דאגו, רק רצו לדעת איפה הייתי, ולמה לא הלכתי לגן. עוד לא סיפרתי את זה, שהייתי הולך לגן לבד.

כי אז, אפשר היה – היה עולם כזה, ואני מיששתי אותו ברגליים, עולם שבו ילד בן חמש יכול ללכת לאיבוד בעיר גדולה, ובכלל ללכת לבד, ולא יעלה על הדעת שיקרה לו משהו.

טוב, היום בשכונות מסוימות של אמסטרדם, אם ילד הולך לאיבוד, ואם בכלל מוצאים אותו אחר כך, אולי בעיניים שלו אין קרניות. אבל אנחנו חזרנו לישראל הרבה לפני שהדברים השתבשו עד כדי כך.

***

חזרנו לחיפה, לשכונת נווה שאנן. היינו משחקים כדורגל על הכביש ברחוב הצדדי שבו גרנו. זה היה רחוב צדדי עד כדי כך שאם עבר אוטו, היינו עושים כבר גם את ההפסקה לשתיית מים. יכולנו לשחק עד מאוחר – והיינו אז ילדים בגיל בית ספר יסודי. יכולנו ללכת למגרש הכדורגל בבית הספר – אם הילדים הגדולים (בגיל חטיבת ביניים) לא תפסו לנו אותו. ואחר כך ללכת לטייל, אולי. ובערב לחזור הביתה, בלי עניין גדול.

 

אחרי עוד כמה שנים, קצת לפני הגיוס לצבא נדמה לי, נרצח ילד בנווה שאנן. מצאו את הגופה לא רחוק מבית אבא חושי, שהוא מרכז תרבות שכונתי-אזורי.

נו, אז הדברים השתנו כמובן לגמרי. אין יותר דבר כזה שילדים משחקים לבד בחוץ. אין ללכת סתם לחבר בלי ליווי או הסעה. אין לחזור משם לבד. גם לפעולות של התנועה – "המחנות העולים" – לא הולכים לבד. חלק מההורים לא הרשו יותר לילדים ללכת לטיולים של התנועה. אין יותר ילדים לבד, בכלל.

 

טוב, אם אותו מקרה היה מקרה בודד, אז אחרי כמה שנים של פאניקה, הכל היה חוזר להיות כמו פעם.

 

אבל שום דבר לא חזר להיות כמו פעם. דברים לא טובים, קרו גם במקומות אחרים בארץ. היום, יש שכונות שאי אפשר בכלל להיכנס אליהן – אני לא מתכוון לבניין, אלא לכל השכונה – בלי לעבור בשער עם שומר וגדר וקיר גבוה שלא רואים מה נעשה בפנים. ילד יכול לעבור את כל שנות הילדות ולא לדעת שיש אנשים בחוץ.

***

ולא רק זה.

כשהיינו בתנועה, היו הזדמנויות שבהן – לא כל כך בגלל שרצינו, אלא בגלל הוראות מגבוה – היו פעילויות משותפות עם תנועות נוער אחרות. למשל "בני עקיבא". והם רקדו אתנו ביום העצמאות, והם רקדו במעגלים מעורבים, בנים עם בנות.

הבנות לא חבשו את הכובעים המזעזעים האלה, אבל ההערה הזו באמת נובעת רק מהנטייה שלי להיגרר לדבר הכי פחות חשוב. ועוד חוץ מזה, וגם זה לא חשוב, הם בטח אומרים משהו דומה על מכנסיים בגזרה נמוכה, שזה באמת יותר מגעיל.

כבר הרבה שנים שאין את כל זה, כי "בני עקיבא" לא רוקדים במעגלים מעורבים. אני לא יודע אם מידת הפריצות המינית היתה אז גדולה יותר, אבל אני כן יודע שהעיסוק במצוות כמו "איסור נגיעה", ושאלות בנוגע ל"טבילה" לנשים רווקות, מגיע היום לממדים של היסטריה. בהמשך לעיסוק הכפייתי שלי בטפל, אני מציין בעניין שיש עוד איסורים בתורה, הלנת שכר למשל. באותם מקוואות היתה ונמשכת הלנת שכר של הבלניות, ואני לא יודע אם העיסוק בזה הוא כל כך אינטנסיבי כמו העיסוק בהיתר טבילה לרווקות. אבל כנראה כולם מרוצים. עובדה, "חולצות כחולות" לא רוקדים יותר עם בני עקיבא.

 

זה נשמע עד עכשיו די נוסטלגי. אבל אני באמת לא מתגעגע, בוודאי לא כשאני מתחיל להיזכר בטלפונים הציבוריים המצ'וקמקים האלה עם האסימונים שכל הזמן נתקעים, באוטובוס בקו 28 שעושה את כל הסיבובים האפשריים ומוציא את הנשמה עד שהוא מגיע מנווה שאנן למרכז הכרמל.

אני נזכר בבית הספר ולא מתגעגע ללוחות הטריגונומטריים המרופטים, ולשיטות החישוב המעצבנות והכל כך מיותרות של סטיית תקן אחת. עשיתי בימי חיי כמה חישובים של סטיות תקן, וגם אם רובם ככולם היו בעזרת גיליון אלקטרוני – אני יודע להעריך אותו. אז אני כן רוצה את הטלפון הסלולרי הנוח והיעיל ואת המחשב הנייד.

לגבי אוטובוס, בפעם האחרונה שנסעתי בכביש הערבה באוטובוס, הנהג נאלץ לעצור עבורי כבר לפני שהגענו לחצבה, כדי שאוכל להקיא. אז אני מעדיף לנסוע ברכב פרטי, ומעדיף לטוס על פני הכל.

 

אבל אני גם יודע שזו לא עסקת חבילה.

אני יודע שאפשר, שיהיו קצת פחות חומות בין אנשים. פחות חומות בין בנים לבנות, בין יהודים לבין ערבים, בין יהודים לבין יהודים, ובין אנשים לבין שכניהם. קצת פחות פחד מאנשים.

 

זה החלום שלי.

 

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
25/2/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו