עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בין לבנון לעזה - התוצאות של מלחמת לבנון השנייה אינן כה גרועות כפי שמרבים לתארן; מו"מ עם החמאס לא יניב תוצאות טובות מאלה שהניב המו"מ עם ערפאת. תגובה לאלישע שפירא

בין לבנון לעזה - התוצאות של מלחמת לבנון השנייה אינן כה גרועות כפי שמרבים לתארן; מו"מ עם החמאס לא יניב תוצאות טובות מאלה שהניב המו"מ עם ערפאת. תגובה לאלישע שפירא

מאת מיכה אשחר - 20.2.2008

 

קראתי בעניין רב את שני מאמריו האחרונים של אלישע שפירא ב"שווים": את "ד"וח וינוגרד, החלק החסר", על המלחמה בלבנון, ואת "בטרם פעולה רחבה" בנושא עזה, שבא אחריו. אני חולק על השגותיו ועל מסקנותיו ומוצא מכנה משותף בין טעויות אלה.

 

במאמרו הראשון אלישע כותב על הדבר שהוא קורא לו "האמונה של החיילים ומפקדיהם בנחיצות קורבנם", או בהמשך – התחושה כי גורל הבית תלוי בלחימתם, נחישותם להילחם וכן הלאה.

אני מוצא טעם להזכיר כי תחושות סובייקטיביות אלו הן הערכה, במקרה הטוב ביותר, של אלישע לגבי מה שאנשים אחרים – רבים מאוד במספר – חושבים. למיטב ידיעתי, אלישע לא ביצע סקר לגבי תחושותיהם של היוצאים למלחמה האחרונה.

בנוסף לכך, אני מוצא כי חלק גדול ממה שאנשים אומרים, גם אם הם מבטאים תחושות אותנטיות, הוא פועל יוצא של מניפולציה תקשורתית ולא רק מסקנות עצמאיות שלהם כאנשים אוטונומיים. אם נאמר בתקשורת מספיק פעמים "הפסדנו", בלי קשר לתוצאות האמיתיות של המלחמה, יהיו די אנשים שיחשבו כך.

זאת ועוד: טענות כלפי המלחמה, יעדיה ואופן ניהולה – מוצדקות ככל שיהיו, לגופו של עניין – אינן נשקלות מתוך עמדה המניחה כי לישראל זכות כלשהי להגנה עצמית. בנוסף לכך, החברה הישראלית התייחסה בשנים האחרונות בשוויון נפש לתופעת ההתחמקות משירות צבאי בכלל, ומשירות מילואים בפרט. כל אלה הם גורמים המשפיעים על הנכונות להעצים כל רמז לפאשלה מקומית ולנפח אותם לממדים של משבר. אינני טוען כי אין משבר, אלא כי הבעיות האמיתיות הקיימות, מנוצלות ומתועלות למטרות שאין בינן לבין הגנת מדינת ישראל מאום.

***

טעות רווחת היא ההנחה הסמויה כאילו מלחמה מתנהלת רק בתודעה ולא גם בשטח כלשהו במציאות. עובדה היא כי חזבאללה יצא מהמלחמה מוכה וחבול, ועם פגיעה קשה בלגיטימציה (הבינלאומית כמו גם הפנים-ערבית) להשתמש בכוחו כלפי ישראל – מה שחשוב אולי יותר מחידוש מלאי הנשק שלו. מנהיגים לבנוניים מרכזיים מעיזים לקרוא עליו תגר – מה שלא עשו לפני המלחמה. הנוצרים, הדרוזים וחלק מהסונים בלבנון דרשו מזה שנים, את פירוק הנשק של חזבאללה, אך לא היה בכוחם לעשות זאת. ואילו בשבוע שעבר הזמין המנהיג הדרוזי, וליד ג'ונבלאט את חזבאללה למלחמה, לא פחות.

זאת ועוד, האיראנים די כעסו על נצראללה. את מערך הטילים בלבנון הם רצו לשמור כדי לנהל נגד ישראל מלחמה קרה בחסות מטריה גרעינית. חזבאללה "בזבז" את היכולת הזו על מלחמה שמבחינת איראן לא הביאה לרווחים. זהו בפירוש הפסד איראני אסטרטגי.

אז נכון, בישראל יהיו מספיק אנשים – גם חיילי מילואים, שיצאו למלחמה מלכתחילה במוטיבציה להגן על הבית (זוכרים את הסטיקרים "אנחנו ננצח"?) שאמרו אחר כך בראיונות, הפסדנו, הכל חרטא.

על כך כתב איתי לנדסברג  ב- 26 ביולי 2006: "...אם יחידה צבאית נדרשת לכבוש הר מבוצר ובו עשרות לוחמי חזבאללה מחופרים ומצוידים במיטב הנשק הסובייטי, הדד-ליין העיתונאי האוטומטי לא ייתן למפקדים את הזמן הנדרש לפעולה עם מינימום נפגעים, כי לעיתונות בעורף יש ציפיות (כמעט אוטומטיות).

 

"מי היה מאמין", כותב יואל מרכוס, "שצה"ל הערוך למלחמות גדולות... אינו מצליח לעצור את ירי הטילים". כאילו שהמלחמה היא עניין של תדמיות וסטריאוטיפים ולא מצב מורכב שבו צריך צה"ל (הגדול או הקטן) למצוא אלפי קטיושות בין השיחים והבתים במרחב לבנון...."


***


במאמר השני אלישע משחק לידי עמדה מובהקת במפה הפוליטית הישראלית, הקוראת להעניק לחמאס פרס על מלחמה מלוכלכת שהוא מנהל נגד אזרחים.

אבל נתחיל בהתחלה.

הניתוח של  אלישע איננו תקף. ראשית, אלישע מתחיל מהנחות שאינן קיימות, ואותן הוא מוכיח כמוטעות, ועליהן הוא חולק: "ענק עיוור, המכה בכוח עדת צרעות" ואשר כך "מנסה להפסיק את ירי הקסאמים, לשבור את חמאס ולהחזיר את אבו מאזן לעזה".

אלה אינן מטרות מוצהרות של מדיניות; איש איננו טוען, בניגוד לייחוסיו של אלישע, כי "התקפות מהאוויר, מדויקות ו"כירורגיות" ככל שיהיו", הן ש"יפסיקו את ירי הקסאמים".

השיטה הזו של להתייחס לעמדה שאיננה קיימת, ואז – מניה-וביה לבקר אותה, ננקטה השבוע גם בידי יו"ר מר"צ יוסי ביילין, שאמר: "אי-אפשר להתהדר בקרקפות של מחבלים. אין הישג במספר ההרוגים, אלא רק בהפסקת הקסאמים - ואותם יש להפסיק באמצעות הסכם להפסקת אש".

 

ההשוואה למלחמות התשה אחרות, אשר בסופן הושגו הסכמי הפסקת אש, גם היא איננה תקפה. הסכמים אלה נחתמו מול מדינות, שנהגו כמדינות ולקחו אחריות על האזרחים שלהן. אותם הסכמים נחתמו מתוך עמדת כוח ישראלית. הסכם הפסקת האש על גדת תעלת סואץ, או על גדת נהר הירדן, להבדיל, לא העניק לממשלות מצרים וירדן מעמד שלא היה להן קודם לכן. הסכם מול חמאס יעניק לו תעודת הכשר וישפר לאין ערוך את מעמדו בעולם. זה יהיה הישג אסטרטגי חמאסי, מצד אחד, ותבוסה למאמציו של פיאד לכונן משטר של סדר ושל תקווה בגדה המערבית, מצד שני. האם נעלם מעיניו של אלישע כי הסכם עם חמאס ישפר במידה ניכרת את מעמדו בגדה, או אולי אלישע סבור כי די לו לחמאס, בהפיכה שחולל ברצועה?

 

לא נכון שאי אפשר להשיג שום דבר בכוח. נכון שאי אפשר להשיג הכל בכוח. עובדה היא כי חמאס מנסה להשיג בכוח הגעה להסכם על הפסקת אש עם ישראל. לא נכון ולא לוגי להקיש מכך כי ישראל איננה מסוגלת להשתמש בכוחה כדי להשיג מטרה אחרת, הפוכה או שונה ממנה. אין דבר-מה מאגי (לחיוב ולשלילה) בכוח כלשהו, רק בגלל שדווקא ישראל מפעילה אותו.

 

לפני הנסיגה מעזה, כתב ראובן פדהצור במאמר בשם "הבטחות חסרות שחר לתושבי שדרות" בעיתון "הארץ", כי נסיגה מעזה תביא להפסקת ירי הקסאם. אולי מישהו יסיק סוף כל סוף מסקנה כי אין פיתרונות קסם לקסאמים?

***

ממשלת ישראל דחתה את הצעת חמאס להפסקת אש לא מפני שחשבה שחמאס קרוב לשבירה. הפיתרון של להגיע להסכם עם חמאס הוא גרוע לא מפני שאי אפשר להגיע להסכם כזה, אלא משום המחיר הכרוך בו.

הרי חמאס יכול להפסיק את הירי, אם אכפת לו משהו בכלל. זה לא הגיוני שרק ישראל צריכה לשאת באחריות להפסקת הירי. חמאס הוא זה שמציע הפסקת אש: או משום שהוא מקווה או מעריך, שישראל קרובה לשבירה, או בגלל הלחץ עליו מצד האזרחים העזתיים, או משתי הסיבות יחד.

אם, כפי שכתוב במאמר, יש להנהגת חמאס מה להפסיד – מהו לדעת אלישע? על מה ניטשים המאבק או המלחמה? מיהם הצדדים ומה צריך להשיג? על אלישע לפרט זאת אם הוא משתמש במינוח שכולל "הפסד" או "ניצחון".

 

הסכם עם חמאס איננו מטרה בפני עצמה. הוא אמצעי להשיג מטרה שנמצאת מחוץ או מעבר לאותו הסכם או מו"מ. מהן המטרות מעבר לשקט בגבול? האם אלישע חושב שאפשר להתקדם לשלום יציב, בר קיימא, עם עזה, כאשר חמאס בשלטון, או אולי מטרת חמאס היא מניעה של השגת שלום כזה?

השיטה של לנהל מו"מ לשם מו"מ, בתור ייעוד או עיסוק כשלעצמו, נוסתה עד תום בימי שלטונו של יאסר ערפאת. ניהול מו"מ עם חמאס לא יביא לתוצאות טובות יותר מאשר עם ערפאת.

באותה שעה שבה חמאס משקיע משאבים כדי להמטיר טילים על אזרחים בנגב, אנשי עזה שותים ביוב מלוח: מי הבארות נוצלו עד תום ומי ים חדרו לאקוויפר, ואילו מי הביוב אינם מטופלים ומחלחלים לאותו אקוויפר רדוד שהולך וממליח. האסון ההומניטארי המרחף על עזה איננו נוגע לשאילטון חמאס, יותר משנגע לאנשי המנגנון של ערפאת. האם השימוש שעושה הנהגת חמאס בסבל העם הפלשתיני מעיד על נכונותה להגיע לפשרה עם ישראל?

 

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
20/2/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו