עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ושוב היא שותקת - בדיון על גובה הריבית התערבו התאחדות התעשיינים, חברי כנסת ואפילו יו"ר ההסתדרות עופר עיני. ומי שותקת?! התנועה הקיבוצית שהחקלאות והתעשייה שלה הן בין הנפגעים הראשיים מהריבית הגבוהה

ושוב היא שותקת - בדיון על גובה הריבית התערבו התאחדות התעשיינים, חברי כנסת ואפילו יו"ר ההסתדרות עופר עיני. ומי שותקת?! התנועה הקיבוצית שהחקלאות והתעשייה שלה הן בין הנפגעים הראשיים מהריבית הגבוהה

מאת מיכה אשחר - 17.2.2008

 

נגיד בנק ישראל לא מכנס מסיבת עיתונאים מיוחדת כשמתפרסם המצע הכלכלי של הזרם השיתופי, 'יסו"ד' או ברית הנוער הקומוניסטי. הוא עושה זאת במקרה שבו הוא חושב שמישהו באמת מקים אופוזיציה רצינית לעמדות שלו.

***

שנים מטרטרים לנו במוח שאנחנו צריכים לעזוב את הפרנסות המסורתיות: תרדו מהסלק סוכר, תעזבו את גידול החומוס, די עם ייצור סכו"ם, גמרנו את הסיפור של חיתולים חד פעמיים.

והאמת, יש בזה היגיון. לפי הסיסמה: לא נתחרה בסינים – בעלויות, ולא ב"וול-מארט" – במחיר. לא נוכל להתחרות במוצרים זולים שמגיעים מהמזרח הרחוק. אנחנו נמכור מוצר איכותי למי שמוכן לשלם תמורתו יותר. צריך לנצל את הנישות שבהן יש לנו יתרון יחסי, ולא לנסות "לשבור את השוק", באותם פלחי שוק שבהם אין לנו סיכוי.

 

במילים אחרות, במקום להמשיך להתחרות בשוק מוצרי הצריכה ("commodities") הזולים, שהם אותם מוצרים שנמכרים – בהכללה גסה – בכל סופרמרקט, אנחנו צריכים לייצר מוצר שיימכר – שוב לפי אותה הכללה – ב"מרקס אנד ספנסר". זה מוצר שיוכל לשלם את העבודה שלנו, שהיא יקרה יותר, ואת אותו ידע, שאנחנו מאמינים שיש לנו היכולת לפתח ולהטמיע.

 

הפלא ופלא, הכלכלה הישראלית – כולל החקלאות – די הולכת על העיקרון הזה. עזבו עכשיו את הדיבורים על היי-טק: הם לא שייכים, ורוב הכלכלה היא לואו-טק. את זה יודע גם נגיד בנק ישראל.

בחקלאות, מה שאנחנו מדברים עליו הוא תוצרת אורגנית, למשל, או גידולים אחרים שבהם בא לידי ביטוי היתרון היחסי של ישראל, שמסוגלת להטמיע מו"פ ולהפוך אותו למוצר בשוק, תוך פרק זמן לא ארוך, יחסית לשאר העולם.

 

זה עדיין לא מצדיק את ירידת החקלאות מהארץ, בדמותן של חממות המוקמות על ידי חקלאים ישראליים במדינות אחרות. אבל עניין כאוב זה שייך למאמר אחר.

ובכן, מהן נקודות התורפה של אותה כלכלה יצרנית מתקדמת שאליה אני מתכוון כאן? לטובת אלו מבין הקוראים שאינם אמונים על מבחני כדאיות וחישובים שונים, אני רוצה להגדיר – ולו באורח גס ובלתי מקצועי לחלוטין – איזשהו חצי מושג.

***

כשאנחנו מקבלים או מכינים תכניות יזמיות כלכליות כאלה או אחרות, נניח – הקמת ענף יצרני חדש, אנחנו צריכים לבחון מהן הרגישויות של אותה יזמות, לשורה של שינויים בהנחות המקוריות של התכנית. אם מחיר המוצר בשער המפעל לפי התכנית, הוא עשרה שקלים ליחידה, מה יקרה לכדאיות אם המחיר יירד בחמישה אחוזים? מה יקרה בשינוי של עשרה אחוזים? נניח שמדובר בגידול תות שדה אורגני. מה יקרה אם לא יירד גשם, או אם תהיה מכת חום באמצע ינואר, או אם יחול שינוי אחר בהנחות המקוריות – כל אלה דוגמאות של שינויים שיש להחיל על התכנית ולבדוק באיזה אופן זה יתבטא בתוצאות העסקיות. זה בערך, נקרא "מבחן רגישות".

 

עכשיו מה מתברר, כשבודקים את המכנה המשותף לענפים שיש בהם ביטוי לאותם חוזקות וחולשות וכולי וכולי של המשק הישראלי? שהרגישויות דומות.

ברוב המקרים אנחנו לא כל כך רגישים לחריגה בגודל ההשקעה, למשל. אנחנו רגישים לחריגה בהוצאות הקבועות שרובן ככולן עבודה. צריך לנהל את העסק נכון כדי לחסוך בעבודה. דרך אגב, ניוד כוח אדם הוא יתרון פוטנציאלי של קיבוץ שאפשר להשתמש בו.

 

אנחנו מאוד רגישים למחיר התוצר. אנחנו רגישים להיקף המכירות. אם שוק היעד שלנו בחו"ל, נפילה בערך המטבע הזר יכולה לשלוח את התכניות היפות שלנו למדף המיועד לטיוטות ולניירות עטיפה לסנדביצ'ים.

 

תראו מה קרה לתעשייה ולחקלאות: עשינו את השינוי המתבקש באופי הענפים, השמדנו את הטקסטיל והעברנו את המכונות לירדן, מצרים ומזרח אירופה, הרסנו את המדגה המקומי כדי לייבא פילה אמנון סיני, עקרנו מטעי נשירים ואנחנו מייבאים פירות. וכל זה היה לצחוק, כי אחרי כל זה בא נגיד בנק ישראל וקובע מחיר כל כך גבוה לשקל הישראלי, שנפילת הדולר בעולם היא כאין וכאפס לעומת הנפילה של ערכו בארץ. כולם שמים לב לדולר, אבל גם היורו די על הפנים. המחיר שאנחנו מקבלים על הסחורה שלנו בשווקים בחו"ל, ("שווקים" אצלנו זה לא המקומות האלה עם האיש המצחיק בפינה "מה עשה הכסף שלנו היום") הוא כזה שאי אפשר להתפרנס.

 

נגיד הבנק רוצה להחליט על גובה הריבית לפי איך שהוא מגרד בראש בבוקר. ככה זה בערך מתנהל היום.

באה התאחדות התעשיינים ואומרת סליחה, אנחנו רוצים שתתייעץ עם עוד כמה אנשים. לא יזיק אם בגוף המייעץ יהיו גם נציגי ציבור, ולא רק המאפיה המכונה "הפרופסורים לכלכלה".

בריאיון לתכנית טלוויזיה באותו שבוע אמר עוד נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש, בערך כך:

איזה אסון יקרה אם האינפלציה תעלה בעוד אחוז אחד? רק יציבות המחירים היא שחשובה? מה עם הצמיחה והתעסוקה?

 

אז בא נגיד הבנק ומכנס מסיבת עיתונאים. הוא מסביר שיש לחץ אינפלציוני, ושחשוב לשלוט בלחץ הנורא הזה בעזרת מקל גובה הריבית. הוא מסובב לנו את המרפק עוד קצת, עם כיפוף קל למעלה, שנבין את הרמז, ואומר (בוודאי בחיוך דק):

"...

כל מי שנמצא בתעשייה מסורתית צריך לחשוב על חדשנות, מערכות ייצור מתוחכמות ויעילות יותר.

... "

וואלה???

 

אפילוג

בסיפור הזה התערבו כבר לא רק התאחדות התעשיינים, אלא גם חברי כנסת ואפילו יו"ר ההסתדרות עופר עיני. פתאום יש להסתדרות יושב ראש, שגם יוזם ומגיב להתרחשויות שקובעות את דמותו של המגרש.

מי, לעומת כל אלה, לא פצה פה וצפצף, למרות שהוא מייצג (מתחשק לשים את "מייצג" במרכאות) במישרין ובעקיפין, מאות גופים יצרניים שמושפעים מהמהלכים האלה? נכון – התנועה הקיבוצית. היא לא תומכת ולא מתנגדת. היא מהאו"ם.

ואנחנו משלמים לה כסף. על מה ולמה, בעצם?

 

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
17/2/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו