עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

דו"ח וינוגרד, החלק החסר - ועדת וינונרד לא פירשה כהלכה את רתיעתם של כל הדרגים מקורבנות שווא במלחמה חסרת שחר . זהו ההסבר העיקרי לדשדוש ולהיסוסים במלחמה האחרונה

דו"ח וינוגרד, החלק החסר - ועדת וינונרד לא פירשה כהלכה את רתיעתם של כל הדרגים מקורבנות שווא במלחמה חסרת שחר . זהו ההסבר העיקרי לדשדוש ולהיסוסים במלחמה האחרונה

מאת אלישע שפירא - 12.2.2008

 

ועדת החקירה בראשותו של השופט וינוגרד לא נתנה משקל מספיק לקביעתה הנכונה שמלחמת לבנון השנייה הייתה "מלחמת יש ברירה" שיזמה ישראל.  עדיין לא קראתי את הדו"ח עצמו, אך מדבריו של השופט וינוגרד (כפי  ששודרו) ומכל מה שקראתי בתקשורת, נראה שהוועדה הצביעה על כשלים רבים, אותם יש ללמוד ולתקן, אך היא לא התייחסה באופן הראוי למצב בו המפקדים והלוחמים חשו שהם נגררים למלחמה יזומה ומיותרת. היא לא פירשה כהלכה את רתיעתם של כל הדרגים מקורבנות שווא במלחמה חסרת שחר. הוועדה לא שאלה עד כמה יכול בכלל "צבא עממי", המושתת ברובו על מגויסי חובה ומילואים, להצליח  ב"מלחמות יש ברירה". הוועדה לא ניתחה את הפער הגדול בין התנהלות הצבא ב"מלחמות אין ברירה", על הבית, לבין התנהלותו במלחמה יזומה בשדות קרב רחוקים. היא לא הצביעה על הקושי המבצעי והמוסרי, הנובע מהשילוב של רגישות רבה (מוצדקת) לקורבנות, יחד עם מטרות מלחמה מופרכות ובלתי אפשריות. זהו דבר קשה מנשוא גם אם מטרות המלחמה נקבעו בסמכות הדרג המדיני ובתמיכת הפיקוד העליון של הצבא. הדבר קשה שבעתיים כאשר גלוי לכל כי ההחלטה לצאת למלחמה הייתה חפוזה ומטרותיה נקבעו באופן רשלני וללא שיקול דעת מספיק.

 

הוועדה לא זיהתה עד כמה משפיעים ההיסוס והדשדוש של מקבלי ההחלטות, בלשון הוועדה, על ביצועי הצבא. עד כמה ההיסוס של מקבלי ההחלטות מחלחל לכל הרמות, עד אחרון המפקדים ואחרון החיילים. היא לא קבעה בדו"ח כי צה"ל ("צבא העם") מתקשה לפעול בנחישות כאשר מפקדיו וחייליו אינם חדורי אמונה בנחיצות קורבנם - כאשר  הם אינם חשים שגורל המדינה, גורל הבית, תלויים בלחימתם.

****

מלחמות ישראל היו רצופות תקלות וטעויות קשות בשדות הקרב. שגיאות יקרות וכואבות. קרבות לטרון במלחמת השחרור. כיבוש "תל פאחר" ו"גבעת התחמושת" בששת הימים. נפילת המעוזים, הקרבות ב"חווה הסינית" וההסתבכות בעיר סואץ ביום כיפור. כל אלה הם רק רשימה חלקית של קרבות רצופי טעויות ושגיאות חמורות באופן ניהולם. אך הן היו חלק ממלחמות בהן לא היה ספק ללוחמים כי הם נלחמים על עצם קיומה של מדינת ישראל. באותן מלחמות התקלות והכישלונות הכואבים לא עצרו את הלוחמים, לא פגעו בנחישותם להמשיך ולא מנעו מצה"ל לנצח במלחמה. במלחמות ההן ניצחנו כי לא הייתה לנו ברירה אחרת.

****

במלחמת לבנון הראשונה, שהיתה גם היא "מלחמת יש ברירה" יזומה, היו ההישגים דלים ומאכזבים, למרות יחסי הכוחות ולמרות שהיוזמה הייתה כולה בידינו. באותה מלחמה בלטה במיוחד (לרעה) פרשת "סולטאן יעקב".  באותו יום הוטל על כוחותינו בגזרה המזרחית להתקדם עד כביש בירות דמשק. התוכנית השתבשה לאחר שמספר קטן של כלים, בגדוד המוביל, נפגעו מאש נ"ט של האויב. התוצאה הייתה עצירה מוחלטת של כוחותינו. למרות שהיו שם שלוש וחצי אוגדות(!) מול כוחות סוריים קטנים, לא חודשה יותר ההתקדמות. כך קרה שכוחותינו לא הגיעו ליעדם ולא ביצעו את משימתם. ה"גיס" כולו התברבר שעות רבות בפעילות קשה של חילוץ לאחור, דבר שהיה מיותר לחלוטין אם הייתה נמשכת תנופת ההתקדמות, בהתאם לתוכנית ולמשימה. אחד החיילים בגדוד אמר: "חבר'ה, זו לא המלחמה על הדרך לירושלים!" כך הוא סיכם באופן קולע את מה שחשבו והרגישו הלוחמים והמפקדים, באותו יום בבקעת הלבנון.

 

                                                                        ***

נחזור למלחמת לבנון השניה, כאשר לאחר מספר ימים של תקיפות מאסיביות מהאוויר במרחבי לבנון, ולאחר שלוחמי  החזבאלה השיבו בירי מתמשך של טילים על יישובי הצפון, התהפכו היוצרות. המלחמה היזומה "להחזרת השבויים ולפירוק החיזבאלה כארגון לוחם", נכשלה והיתה למלחמת אין ברירה על המשך החיים ביישובי הצפון. מטרה ראויה ללא ספק. בשלב  זה צריך היה לומר את האמת לעם ולצבא, ולהגדיר מחדש את מטרות המלחמה. צריך היה לומר: "המהלך היזום הסתבך ויצא משליטה ועכשיו עלינו להשיב את השקט והביטחון ליישובי הצפון". זה היה השלב בו נכון היה לצאת לפעולה קרקעית גדולה ונועזת. במצב שנוצר אז נכון היה להנחות את הכוחות להלחם ללא פשרות, גם במחיר אבדות כואבות.  ללחום עד להכרעה ברורה. על מה שהתרחש בפועל כתבה הוועדה וזו כבר היסטוריה. 

***

אני מציע לאמץ לדו"ח תובנה שהיא לקח חשוב נוסף: צבא העם שלנו אינו יכול להיות במיטבו במלחמות ברירה יזומות. הוא אינו במיטבו כאשר מפקדיו וחייליו אינם משוכנעים בהכרח המלחמה. הוא מתקשה לנצח כאשר הדרג המדיני מהסס ואינו מסוגל להציב לפניו מטרות ראויות וסבירות ללחימה.

 

למאמרים של אלישע שפירא

נכתב בתאריך
12/2/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו