עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

רפיח כהזדמנות - ראוי לנצל את הפריצה הפלסטינית למצרים כדי להגביה את החומות בינינו לביניהם, להתנתק מהשותפות הכלכלית עמם ולהוביל למצב של תלות פלסטינית במצרים

רפיח כהזדמנות - ראוי לנצל את הפריצה הפלסטינית למצרים כדי להגביה את החומות בינינו לביניהם, להתנתק מהשותפות הכלכלית עמם ולהוביל למצב של תלות פלסטינית במצרים

מאת דני רשף - 24.1.2008

 

החשיבה הצבאית והמדינית בנושא החמאס בעזה מתמקדת בחששות הכבדים מהתעצמותו ומן האפשרות שיוכל, לבסוף, לאיים גם על יישובים מרוחקים יחסית כאשדוד, קריית גת ונתיבות. התשובה הישראלית לכך התמצתה בניסיון לשלוט, ככל הניתן, על עזה מבחוץ דרך מנגנוני פיקוח מורכבים ומסובכים התלויים ברצון והנכונות הלא קיימת של גורמים שלישיים, כגון מצרים והאיחוד האירופי. המאמץ "לחנוק" את עזה לאחר השתלטות החמאס עליה, היווה חלק מהתפיסה שיש להפריח את הגדה המערבית שבשליטת אבו מאזן ולדלדל את עזה החמאסית, כדי שהפלסטינים יעדיפו את השפע הפת"חי על המחסור החמאסי. זאת למרות שההיסטוריה מלמדת שאין סיכוי אמיתי לניסיון לעצב לפלסטינים, באופן מלאכותי, הנהגה "תואמת ישראל".

 

הפיקוח הישראלי המלא על מבואות עזה הטיל על ישראל, שלא בטובתה, גם את האחריות ההומאנית למתרחש ברצועת עזה כולה. אם ישראל מפקחת, רשמית, על כל קופסת סיגריות הנכנסת לעזה היא, בסופו של יום, גם אחראית על התרופות והדלק. ניסיון השנתיים האחרונות מאז ההתנתקות של קיץ 2005 לימד אותנו בצורה חד משמעית שהשפעתנו על התחמשות החמאס היא נעלם אחד גדול. ואולם האחריות ההומאנית על עזה, שנותרה בידנו, היא אבן ריחיים שמגבילה אותנו ומשחקת לידי הפלסטינים תומכי החמאס עד למצב אבסורדי שבו ישראל נאלצת לצייד ולתחזק את מי שמצהיר בראש חוצות על מחויבותו להשמדתה. גם אכלנו את הדגים המסריחים וגם גורשנו מהעיר. גם נכשלנו בצמצום העברת הנשק לחמאס וגם נאלצנו לשאת באחריות ההומאנית לתושבי עזה.

***

 

בראייה רחבה של הסכסוך עם הפלסטינים, המצוקה ההומאנית שלהם - האמיתית והמבוימת - משמשת להם מקור עוצמה, מכשיר לבלימת התנופה הצבאית הישראלית, כלי לגיוס דעת קהל אוהדת ולדה-לגיטימציה של ישראל עד כדי השוואת פעולתה לזו של הנאצים. לישראל צריך להיות עניין אסטרטגי בהתנערות מאחריות לגורל הפלסטינים באשר הם בעיני דעת הקהל העולמית  ולעשותם אחראים לגורלם.

 

ישראל יכולה למצוא הרבה תשובות צבאיות לאיום הרקטי מעזה - לא כאלה שפותרות אותו, אבל כאלה שמצמצמות אותו בהרבה - חלקם פתרונות טכנולוגיים הגנתיים, חלקם קשורים בתורת הלחימה, בהגדרת היעדים ורמת המטרות - כיד היצירתיות הטובה. מאידך, אין לישראל פתרון אמיתי לנושא האחריות למצבם של 1.5 מיליון פלסטינים שבמקרה גם מלוכדים, רובם, בשאיפה לחסלה.

 

לכן עלינו להגביה את החומות בינינו לפלסטינים, בתהליך הדרגתי, להתנתק משותפות המכס וההתנהלות הכלכלית ולהוביל למצב של תלות פלסטינית במצרים. ישראל צריכה לקחת את הסיכון, שלא הצלחנו ממילא למנוע, של הברחות הנשק לעזה, ולאפשר לעזתים תנועה חופשית למצרים וחזרה. כשאין סולר לחשמל שייבאו אותו ממצרים וכך גם כשאין תרופות. ישראל אומנם מסתכנת בהגברת הברחות הנשק לרצועה אך היא מרוויחה הרבה יותר חופש פעולה מדיני וצבאי. מבצעי הימים האחרונים הוכיחו חד משמעית שהחמאס, גם כשהוא חמוש ומאומן, איננו יריב ראוי לצה"ל.  

 

***

 

במדיניות נכונה יכולה ישראל להפוך את ההתפרצות הפלסטינית לתוך מצרים ואת התפרקות מנגנון הפיקוח הבינ"ל, חסר הערך והמשותק, לתחילתו של תהליך מהיר המעביר למצרים, מתוקף העובדות המתפתחות, את האחריות ההומאנית על עזה ומשאיר לישראל את חופש הפעולה הצבאי והמדיני לפגוע בתשתיות החמאס ובהנהגתו בהתאם לצרכים וההתפתחויות. אפשר בהחלט להוציא מתוק מעז.

 

באשר למעמדו של אבו מאזן בחברה הפלסטינית, אין לנו סיבה לספק לו את המותרות של גם לגנות אותנו וגם לחכך ידיו בהנאה כשאנחנו חובטים בשבילו בחמאס בעזה. שיפתור את בעיית מעמדו בחברה הפלסטינית יחד עם חוסני מובארק, לא עם אולמרט. אם אין לאבו מאזן לגיטימציה בחברה הפלסטינית בשל חולשת מנהיגותו, הרי כל תהליך שלום אתו ומולו נידון ממילא לכישלון.

 

למאמרים של דני רשף
 

מחבר
נכתב בתאריך
24/1/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו