עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הממד החסר בשביתה - אינני תמים דעים עם התמיכה הגורפת בשביתת המורים, שבאה לידי ביטוי בכנס שיזם המטה השיתופי בנושא

הממד החסר בשביתה - אינני תמים דעים עם התמיכה הגורפת בשביתת המורים, שבאה לידי ביטוי בכנס שיזם המטה השיתופי בנושא

 מאת: גדעון שפירא - 13.1.2008

 

קראתי את הדיווח ממפגש החינוך, שהתקיים ביוזמת ה"המטה השיתופי" וברצוני להעיר מספר הערות על הנאמר שם.

 

(לדיווח ממפגש החינוך - בקישור מעל)

 

עובדים אינם בהכרח מחנכים

 

ההתייחסות לשביתת העל-יסודיים בדיון הנ"ל,  נגעה במאבק המקצועי בלבד. אין ספק גם בעיני, כי יש להעלות את התשלום הניתן למורים. תמכתי עד היום ברוב שביתות העובדים שנערכו למען הטב את תנאי חייהם. אך לשביתה שמדובר בה היה אמור להיות גם ממד חינוכי ולצערי, בתחום זה אינני תמים דעים עם דברי התמיכה הבלתי מסויגים שנשמעו בכנס החינוך.

 

השובתים עצמם לא הזכירו בראשית השביתה את נושא החינוך ולמעשה רק בהפגנה ב"כיכר רבין" (שמא ביוזמת יועצי תדמית יקרים שהועסקו בידי מטה השביתה?) החלו לדבר גם על נושאים כגון האלימות בבתי הספר וכד'. בפועל, התלמידים המסתובבים ברחובות נשכחו והוזנחו במשך כל ימי השביתה. היה אפשר לארגן אותם בבתי הספר מבלי ללמדם אך תוך קיום מערכות הסברה וקשר בהתנדבות למשל. היה אפשר להתייחס אליהם כיחס מחנכים למושאי עבודתם וכד'. הנזק החינוכי שנגרם בתקופת השביתה איננו בר תיקון.

 

בית-הספר ויתר על חינוך

 

האמת הפשוטה היא, כי בתי הספר איבדו מזמן את זיקתם החינוכית הישירה ומבחינה זו, כל תוספת משכורת שתינתן ובצדק כשלעצמה, לא תיטיב את המצב במאומה. טונות אין ספור של פרסומים נשפכו כבר על נושא זה אך לשווא. כבר ב-1960 כתב יוסף בנטוויץ, מי שהיה מנהל בית-הספר הריאלי ומנכ"ל משרד החינוך, כי ספק רב אם בית-הספר התיכון הישראלי מילא את תפקידיו "לעזור לנער להגיע לאינטגרציה של ידיעות, הרגלים וערכים; ובמילים אחרות, להגיע להשקפת עולם". זאת, כיוון ש"רוב בתי הספר מסתפקים בכך שהם מקנים ידיעות בלבד" בעוד את החינוך הם השאירו לתנועות הנוער. ונזכור, כי התנועות הוצאו כבר מחוץ לבתי-הספר בעת ההיא. ב-1973 מתפרסם על-ידי צבי לם בין היתר, כי "בית-הספר, גרעינו הקשה והיציב נשאר מה שהיה מאז ומתמיד". ומהו אותו גרעין קשה? סילוק גילויים ממשיים של עידוד יוזמת תלמידים, של שלטון עצמי, עבודה עצמית, מתן הזדמנות להבעה וכד'.

 

 ב-1986 הוגש למשרד החינוך הדיווח הבא: "המבחן היה לשוט הפוגע קשות באופיים המיוחד של המקצועות ההומניסטיים ובתכליתם וכך נפגע הפוטנציאל החינוכי של ההומניסטיקה בבית-הספר". נבחרו לכאן פרסומים מוקדמים, על מנת להדגיש עד כמה עמוק שורשים הוא מצב העניינים הזה. האם מישהו חושב כי דבר מה השתפר בינתיים?

 

היעדר הכושר לחנך הוא מוצר בית-ספרי

 

מסתבר, כי העדר כושר חינוכי הוא מוצר בית-ספרי ללא קשר הכרחי לגובה המשכורות בו. דוגמא טובה לכך יכול להוות מצב האלימות אשר איננה ביסודה תוצאת הפעילות בבית-הספר, אלא מגיעה מתוך החברה הסובבת. ברור עם זאת, כי רוב המורים ככולם היו שמחים להקטין את ממדי האלימות ולפחות בין כותלי בית-ספרם. מדוע אם כן, היא רק עולה כפורחת אף בתחומו? ללא שינוי רדיקלי בגישת בתי-הספר לתפקידם, לא יהיה סיכוי להישגים חינוכיים של ממש.

 

סוף המוסדות החינוכיים

 

הרצאת מנהלת בית-הספר "שקמה" על מקום החניכים בתהליך החינוכי וחלקם באחריות לביצועו, היוו לכאורה שינוי מבורך מול התפיסה השוררת כיום. אולם יש לזכור, כי בית-הספר שלה נקרא עד לפני זמן לא רב "המוסד-החינוכי-שקמה", בדומה למוסדות חינוכיים רבים שתפקדו בתנועה הקיבוצית. ייחודם המשמעותי ביותר של המוסדות הללו היה בקיומה של חברת נעורים אוטונומית המאורגנת כתנועת נוער, אשר פעלה בתחומם. החופש ששרר בפועל עבור אוטונומיית הנעורים היה שונה ממוסד למוסד, אולם כל עוד התקיים הבסיס למציאותן של חברות הנעורים, הן המשיכו להוות "הסיכוי הנצחי" לאפשרות תהליך חינוכי של ממש. בסופו של דבר סולקו חברות הנעורים גם מהמוסדות החינוכיים ובכך הם רוקנו את עצמם, כפי שכתבו יוסף בנטוויץ, צבי לם ורבים רבים בהיסטוריה החינוכית, מהממד המאפשר ביצוע "אינטגרציה של ידיעות, הרגלים וערכים; במילים אחרות, להגיע להשקפת עולם", כאחד ממוצרי עבודתם.

 

מקור החניכים קובע את אופי בית-ספרם

 

המוסדות הפכו לבתי ספר רגילים, בעוד המרכיב המייחד אותם באמת, מתמצה במקור החברתי ממנו באים רוב תלמידיהם. אמנם נערים מגיעים בזמן כלשהו לגיבוש השקפת עולם, אך חלקו המובנה של בית-הספר בכך הוא אפסי בלבד, כולל עניין הגיוס לצבא על אף החגיגות הנערכות סביבו.

 

קרוב לוודאי, שמישהו יביא את רעיון אחריות התלמידים ממקום כלשהו, אולי מאמריקה? או ימצאו ב"חפירות ארכיאולוגיות", אולם כל עוד התלמידים פועלים כפרטים בודדים ללא ארגון אוטונומי ממוסד ועצמאי משלהם, חוששני כי לא תהיה לאחריות הזו תפוקה מרובה.

 

מחלקת חינוך ללא השפעה חינוכית

 

איכות החינוך, שיטותיו וערכיו אינם יותר מעיסוקיה הרלוונטיים של מחלקת החינוך בתנועה הקיבוצית. התפקיד העיקרי והחשוב אשר נשאר בידיה הוא לעשות מאמץ אדיר, שכל בני הקיבוצים יזכו לרמת חינוך אחידה וכי בשום אופן לא יתפתחו אצלנו תנאים שונים לילדי עשירים ועניים. נפילת השוויון ביחס לסיכויי התפתחותם של בני הדורות הצעירים מהווה כתב אשמה חמור ביותר לחברה אנושית. להוותנו, הרע הזה כבר מתרחש במחוזותינו בתחומים לא מעטים אך תחילתו בפעילות החוץ בית-ספרית. כלומר, בהיצע שלאחר שעות בית-הספר.

 

חינוך לא פורמאלי רק בתנועות נוער

 

אבי אהרונסון, מנהל מחלקת החינוך בתנועה הקיבוצית, מרבה להשתמש במושג "חינוך-לא-פורמאלי" כאשר מדובר על פעילויות המתבצעות לאחר שעות הלימודים. צריך שיהיה ברור: על מנת שפעילות תהיה בלתי פורמאלית, חייבים להתממש בה מספר כללים אשר מביניהם, תפקיד החניכים  הוא תמיד  המהותי ביותר לקיומה. מכאן, שעליה להדמות למוכר לנו כתנועת נוער שבמסגרתה יש לחניכים ערך ומשמעות הקרובים לאלה של מדריכיהם.

 

 במילים אחרות, סימטריה רבה צריכה להתקיים בין הנפשות הפועלות. על כן, גם אירועים המתבצעים שלא בבית-הספר עשויים להיות פורמאליים לעילא. כלומר: שתפקיד המדריך ללמד ותפקיד החניך ללמוד. אמנם הביטוי "חינוך-לא-פורמאלי" נראה "סחורה טובה", אולם כדי שתתבצע התחנכות להבדיל מחינוך, חייבים, כאמור, לשרור תנאים הדומים למציאותה של תנועת נוער פעילה. כל מה שאיננו כן, הרי שהוא מצב פורמאלי בהחלט. פעילויות פורמאליות ובלתי פורמאליות כאחת עשויות להיות חשובות וחיוביות, אולם מומלץ שלא להעניק להן בקלות רבה מדי את התואר "חינוך". בכלל, לא כל זיע וניע של מבוגרים הופך לחינוך מניה וביה, אך על זאת בפעם אחרת.


נכתב בתאריך
13/1/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו