עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כתובת חדשה לנרגנים - כשמישהו בא מלכתחילה בגישה שלילית, הוא ימצא בכל דבר את הרע. אין לזה קשר להרחבה הקהילתית דווקא, שעליה הוא מלין עכשיו

כתובת חדשה לנרגנים - כשמישהו בא מלכתחילה בגישה שלילית, הוא ימצא בכל דבר את הרע. אין לזה קשר להרחבה הקהילתית דווקא, שעליה הוא מלין עכשיו

מאת יזהר בן-נחום - 1.1.2008

 

הטור הקודם שלי, שהתייחס לשימוש בתארים "מר" ו"גב' ", עורר כמה תגובות. דווקא בנושא התארים רוב המגיבים הסכימו אתי, אבל כמה מהם, משום מה, ניצלו את ההזדמנות כדי לפרוק מטענים של רוע בנושא ההרחבות בקיבוצים. מכיוון שלא נראה לי שמהמאמר שלי השתמעה נימה כזו, נותר לי להניח שהמגיבים פשוט תפסו טרמפ. אני חייב לומר שהופתעתי מכמויות הדם הרע שנשפכו ממקלדותיהם של אותם מגיבים. אחד מהם תיאר את מצבן הרעוע והמתפורר של המדרכות בקיבוצו לעומת הדרכים החדשות שנסללו בהרחבה ולא שכח לציין את תרומתם של תושבי ההרחבה וכלי רכבם להרס המדרכות בקיבוץ. אחר קונן על בריכת השחייה השקטה והאינטימית בקיבוצו, שתתמלא בקיץ הקרוב בתושבי ההרחבה, ילדיהם הרועשים ואורחיהם המעצבנים. מגיבים אחרים הביעו חשש מאורח החיים הדתי שתושבי ההרחבה אמורים לכפות עלינו והוסיפו דוגמאות ממספר קיבוצים שבהם התגלו סימנים מדאיגים בכיוון זה.

 

מה אומר ומה אדבר? אפשר, כמובן, להזים את כל הטענות אחת לאחת באמצעות עובדות. אפשר להזכיר שהגענו להרחבה הקהילתית בעקבות "הצלחותינו" המרשימות בקליטה "קיבוצית". אפשר לומר שדווקא ההרחבה הקהילתית נותנת סיכוי לשיפור תשתיות ושירותים גם בשטח ה"ישן" של הקיבוץ. אפשר לספר שבבית קמה, למשל, אין היום בריכת שחייה והסיכוי היחיד להקמה של בריכת שחייה חדשה ומתקני ספורט אחרים הוא בזכות ההרחבה. אפשר גם לספר למי ששכח, כי בריכת השחייה של בית קמה, עוד לפני שיצאה מכלל שימוש בגלל תחזוקה לקויה, הפכה בשנותיה האחרונות למקום ריק ועצוב ולמיטב זכרוני השתמשו בחלק המיועד למבוגרים ארבעה חברי קיבוץ. אפשר גם לספר שכל החגים בבית קמה נערכים כמיטב המסורת החילונית ובלי התושבים לא היה לנו מי שיופיע על הבמה בחגים, יסדר את השולחנות והכיסאות והעיקר – לא היה לנו קהל (מתי בפעם האחרונה ראינו בבית קמה 300 משתתפים במסיבת חנוכה?).

 

***

אלא שלצערי, נראה לי שהבעיה איננה בעובדות, אלא בגישה. כשמישהו בא מלכתחילה בגישה שלילית, הוא יחפש וימצא בכל דבר ובכל מקום את הרע. אין לזה קשר להרחבה הקהילתית דווקא. אנשים שמתלוננים היום על התושבים התלוננו לפני כן על שכניהם בקיבוץ – על הכלבים של השכנים, הילדים של השכנים, האורחים של השכנים, או החבר'ה מהגרעין החדש, שתופסים את כל המכוניות בסידור הרכב ולא משאירים מכוניות לחברים. יש אנשים שתמיד מישהו הורס להם את המדרכה, חונה להם על המדרכה, תופס להם את המקום או עושה להם רעש. אם זה תלוי בהם – אל תביא להם בכלל אנשים חדשים. את בית זרע, הקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי, הקימו יקים בשנת 1927. בלילות הקיץ החמים של עמק הירדן הם ישנו על "גג קרל מרכס" וכשהגיעו, בשנת 1934, חברי "קיבוץ ליטא" וישנו על הגג הסמוך, דרשו מהם היקים שיפסיקו להרעיש בלילה ואפילו חיברו על זה פזמון: "וכשהגג ישן, וכשהגג ישן, חייב אתה לישון גם כן". אז מה חדש?

 

מי שעושה ההפך ומחפש נקודות אור, מוצא אותן לפעמים דווקא ברגעים העצובים יותר. לפני שבועיים נפטר חבר קיבוץ בית קמה – אדם ערירי, ללא משפחה. היו ששאלו למה צריך להציב את הארון במועדון אם ממילא אין מי שיבוא. אחרים, מנקודת מוצא הפוכה, שאלו למה כוסו לוחות המודעות בבדים שחורים רק ביום ההלוויה ולא קודם לכן. אישית, אני מעדיף אנשים שמציעים לתת יד על פני מבקרים ויועצים, אבל בסופו של דבר, למרות כל הקשיים, עשינו הכל בצורה מכובדת והחבר שנפטר אחרי קרוב לחמישים שנות חיים בבית קמה זכה למה שזכו לו כל החברים שנפטרו בבית קמה – כולל הספד ואף "קדיש" בנוסח חילוני. מחוץ לקיבוץ קיימת בשביל מקרים כאלה ה"חברה קדישא". אצלנו, בינתיים, גם לאדם ערירי יש חברים שיחלקו לו כבוד אחרון, אבל גם הנושא הזה של נהלי אבלות ובית הקברות, יצטרך לעמוד לבחינה מחודשת בעידן ההרחבה הקהילתית וגם עם נושא רגיש כזה אפשר להתמודד בדרך ראויה. העיקר לגלות רצון טוב.

 

למאמרים של יזהר בן-נחום

נכתב בתאריך
1/1/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו