עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ייאמר לזכותו - בצו האופנה יש הטופלים כל טראומה אישית על החינוך המשותף ומתעלמים מהיבטיו החיוביים

ייאמר לזכותו - בצו האופנה יש הטופלים כל טראומה אישית על החינוך המשותף ומתעלמים מהיבטיו החיוביים

מאת עלי קדם – 31.12.2007

 

לפני כשלושה חודשים נפטרה אצלנו יבקה רוזן, חברה שהיתה בזמנו מטפלת תינוקות "מיתולוגית". היא הקימה את בית התינוקות של מעגן בחצר כנרת, וחינכה דורות של אימהות ובני משק. ניצלתי את ההזדמנות לומר על קברה כמה דברים על החינוך המשותף.

 

 אמרתי שבשנים האחרונות התפשטה אופנה, מה שקוראים היום "טרנד", להשמיץ את החינוך בקיבוצים, ולתלות בו את כל הרעות החולות שאנשים סובלים מהן. יוצרים ואמנים שגדלו בקיבוץ לקחו טראומות "פרטיות" שלהם וציירו מהן תמונה כללית לפיה כל בוגרי החינוך המשותף בקיבוצים יצאו נכים ופגועים רגשית. כשעושים קריקטורה (ראה הפתיחה לסרט "אדמה משוגעת") , הכל כידוע יוצא מוקצן ומעוות. למרות שמדובר בוויכוח היסטורי, על תופעה שכמו כל הדברים הייחודיים לקיבוץ הולכת ונעלמת, מגייסים לוויכוח אמוציות חזקות ונחושות. אך התמונה, לדעתי, יותר מאוזנת. כמובן שהיו  לא מעט דברים רעים בחינוך המשותף, ועם זאת  אעיז ואומר כאן גם  כמה דברים לזכותו.

 

 ***

 

ראשית, "במבחן התוצאה", אין ספק שבוגרי החינוך המשותף  תרמו ותורמים תרומה עצומה בכל התחומים: בביטחון ובצבא, בכלכלה, בחברה, במדע, בחינוך. מדובר באנשים משימתיים ואיכותיים. אין לנו במה להתבייש. בני הקיבוץ לדורותיהם הוציאו מתוכם רמטכ"לים, אלופים, מפקדי סיירות, מנהלי חברות כלכליות, אמנים,  וגם הרבה מאוד "אנשים רגילים" בעלי מוסר עבודה גבוה, שבדרך כלל תורמים לקהילות שלהם מעל ומעבר. (קוריוז קטן: לא מזמן התקשרתי בערב לבת כיתה. בעלה סיפר שהיא יצאה למשימה כלשהי ונאנח – "מה לעשות, התחתנתי עם בת משק".)

 

 שנית צריך לזכור את הרקע שעליו צמחו בתי הילדים: בתקופה ההיא ההורים חיו בדלות ובתנאי צנע. להורי למשל, עם שלושה ילדים,  היתה "דירה" של חדר אחד ומרפסת, תא שירותים ומקלחת, בשטח כולל של כ35 מ"ר כולל ארון קיר.  אני זוכר שבמרכז החדר עמד תנור נפט, ועל המכסה שלו היינו קולים את המעדן האולטימטיבי של אותם ימים: "לחם מטוגן". הדירה הזאת חטפה פגז במלחמת ההתשה של שנות ה 60, מזל שהיינו במקלט ואף אחד לא היה בבית. הרצון לתת לילדים את התנאים הטובים ביותר – בייחוד במה שקשור לאוכל ולביטחון – היה אחד הגורמים החשובים שהביאו ל"מוסד" בתי הילדים.

 

 דבר נוסף, כפי שכתבו רות אלון מבית השיטה ואחרים:  דור אימהות של אותן שנים נותר בלי סבתות, אחרי השואה. לא היה מי שיעביר את "ידע האימהות" מהדור הקודם. יצא שהאימהות נזקקו להדרכה ולניסיון של מטפלות שלמדו את המקצוע.

***

 

בחינוך בקיבוצים היה אכן גם יסוד ניסיוני, שהרי הוטמעו בו התורות היותר חדשניות של החינוך המודרני בן הזמן: חינוך בקירבה לטבע ולנוף, המחנך כ"חבר בוגר" של הילדים, קבוצת הגיל כמסד למעשה החינוכי, "חינוך חופשי" המתחשב בקצב ההתקדמות של הילד, עבודה ועמלנות בענפי המשק כחלק מסדר היום, ועוד. 

 

נכון שהיו וישנם בני קיבוץ שרוצים להתרחק עד כמה שאפשר מהמקום שבו נולדו וגדלו, אך זאת לאו דווקא בגלל החינוך המשותף. הסיבה יכולה להיות גם טראומות מבית ההורים, או שסתם השיטה והחברה הקיבוצית לא מתאימה להם , הם מעדיפים מקום של פרטיות ואנונימיות, שזה דבר לגיטימי ביותר.

 

דברי אלה  אינם מתיימרים כמובן לסכם או לקבוע הלכה לגבי תוצאות החינוך המשותף, מה גם שאני, כ"תוצר" השיטה, רחוק מלהיות אובייקטיבי. ליוצרים ולאמנים ולרבים אחרים ישנה  האמת הפרטית שלהם, אבל את העובדות והמסקנות ההיסטוריות יש לחקור בהיבט יותר רחב ומאוזן.

 

המאמר פורסם לראשונה ב"בעמק וברמה"

 

מחבר
נכתב בתאריך
31/12/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו