עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מכסחי הקיבוץ - מדוע ביקורת הקיבוץ זוכה לבמה רחבה כל כך? למה בדיוק מכוונים המבקרים?

מכסחי הקיבוץ  - מדוע ביקורת הקיבוץ זוכה לבמה רחבה כל כך? למה בדיוק מכוונים המבקרים?

 אלעד הן – 30.12.2007

 

הייתי מעורב לאחרונה בדיון בו דיברו חברים על מה שהם קראו לו "כשלון הקיבוצים". מדובר בדבר מאד אופנתי, להכות על חטא ולומר "התכוונו לדברים כל כך יפים ואידיאלים [במקרה הטוב] כל כך גבוהים, והגשמנו דבר כל כך מעוות ורע". אלא שדווקא בפרספקטיבה של כמעט מאה שנים, כמה עשורים אחרי תקופת השיא של הקיבוצים ואחרי משבר גדול, אפשר לומר בבירור: "כישלון הקיבוצים" הוא מושג אנכרוניסטי. בפועל היו לקיבוצים תשעים שנים של יצירת קהילות סְפר משכילות יותר בממוצע משאר האוכלוסייה (דבר נדיר ברמה העולמית); קהילות שבהן פעלה מערכת חינוך מפוארת וחדשנית, שפיתחו תעשייה וחקלאות מתקדמות ומודרניות ונתנו יד לפיתוח הכלכלי הכולל של המדינה; קהילות ששמרו על קרקעות ואזורים ירוקים, יצרו חברות סולידאריות חזקות דיין כדי להתמודד עם כל האתגרים הללו וגם שיחקו תפקיד משמעותי (ומורכב) בתוך הפוליטיקה הלאומית.

 

                                                                    ***

 

רבים ממי שרואים בקיבוץ כישלון, נוקטים בגישה טלאולוגית - אמונה בסוג של גורל והיסטוריה בלתי נמנעת. אלה רואים את סופו של הסיפור – התפרקות הקיבוצים – כיעד הבלתי נמנע אליו חתרה ההיסטוריה כולה. מי שמחזיק בגישה זו רק לעתים רחוקות באמת מקדיש מחשבה להנחת היסוד הטלאולוגית שלו. אם היה מקדיש, היה מגלה שחשיבתו הופכת כל תופעה חברתית שהגיעה לסיומה, לכשלון. אני מניח שרוב המחזיקים בדעה זו עושים זאת מתוך חוסר מחשבה וקבלת רוח התקופה.

 

גישה אחרת שמייחסת לקיבוץ כישלון היא הרבה פחות תמימה ואותה אנסה לנסח בקיצור דרך תופעה אחרת, מה שאפשר לקרוא לו 'מכסחי הקיבוץ'.

 

'כיסוח הקיבוץ' באופן כללי, והלינה המשותפת והחינוך הקיבוצי במיוחד, הוא עניין אופנתי בגלים תקופתיים כבר כמה עשורים. הוא ניזון מכך שהיו נפגעים, נעלבים ואף אנשים שחייהם נהרסו משיטת החינוך הקיבוצי (והחיים באופן כללי בקיבוצים). בכך לא שונה הקיבוץ משיטות חיים רבות מספור (לדוגמא, עוולות הגן העירוני, אינן זוכות לתשומת לב דומה, וזאת על אף שהתעללויות שונות נחשפות בגנים שונים מדי פעם בפעם: איש לא מוצא, ובצדק, לגנות את השיטה מיסודה על בסיס זה). זכותו של כל אדם שנפגע באופן אישי בקיבוץ להוציא את כאבו דרך אומנות או כל דבר אחר. זהו צורך מובן. הנקודה המעניינת בהקשר זה היא שסיפורים כאלה מקבלים במה רחבה כל כך בישראל היום. כל תערוכה זוכה לסיקור נרחב, כל סרט גורר אחריו דיון מקיף, והלינה המשותפת זוכה לגינוי מקיר לקיר, כשאין איש מערער או מציג גרסה אחרת. לכל היותר מישהו מגן על השיטה בלשון רפה, על דרך ההתנצלות, ואמירות מסוג "צריך להבין את תנאי התקופה", וכדומה.

 

                                                                    *** 

 

אז למה הביקורת המיוחדת הזו זוכה לחיבוק אמיץ כל כך של התקשורת והחברה בישראל? הביקורת הזו היא חלק מהכתישה עד דק של כל מה שהיה בישראל כשתנועת העבודה וערכיה משלו בכיפה. כתישה זו מערערת לא רק את הלגיטימיות הפוליטית של תנועת העבודה, אלא גם את הלגיטימיות המוסרית שלה. על רקע זה כל דבר-בלע על הקיבוץ זוכה לבמה נרחבת באופן לא פרופורציונאלי. יש להבין מניין מגיע הגיבוי הזה: מי שמנסה היום להפוך את הניאו-ליברליזם הישראלי לאמת היחידה האפשרית, את ההפרטה של המשק הישראלי לאפשרות יחידה, לא יכול לשאת את העובדה שתנועת העבודה הסוציאליסטית, עם כל החסרונות שלה, והקיבוץ, עם כל הבעיות שלו, יצרו דבר מוצלח בסך הכל. הברית הלא קדושה – ניאו-ליברליזם-הפרטה-פוסט-ציונות – שאת כולם נושא בגאון עיתון 'הארץ' (ובמידה רבה גם שאר נותני הטון התרבותי בארץ) חייבת לקעקע את היומרה שהיתה לקיבוץ להציע אלטרנטיבה. לכן היא מזנקת לדום ומספקת את הבמה כל אימת שקם מישהו שמבקר או משמיץ את הקיבוצים.

 

עבור ברית הניאו-ליברליזם-פוסט-ציונות חיוני להבהיר שהקיבוץ הוא כישלון, כי הסיפור האמיתי של העבר הקיבוצי מסכן את ההגמוניה החדשה שלה.

 

הגענו למצב שהתודעה של דורות שלמים מתעצבת רק על שבירת המיתוס של הקיבוץ והציונות הסוציאליסטית. אני לא מציע להחיות את המיתוס (בכלל אני לא חובב מיתוסים) אלא פשוט לגלות את האמת על העבר ולנסות ללמוד ממנה למען העתיד.

 

אלעד הן הוא חבר בתנועת המחנות העולים קבוצות הבחירה, וחבר ביסו"ד - ישראל סוציאל דמוקרטית


נכתב בתאריך
30/12/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו