עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי-חדשני: השפעתו המזיקה - אין אדם בפוליטיקה הישראלית שהשפיע בשני העשורים האחרונים על מדינת ישראל יותר מיוסי ביילין, היו"ר הפורש של מרצ

שיתופי חדשני / אורי הייטנר

השפעתו המזיקה - אין אדם בפוליטיקה הישראלית שהשפיע בשני העשורים האחרונים על מדינת ישראל יותר מיוסי ביילין, היו"ר הפורש של מרצ

 

24.12.2007

 

יוסי ביילין לא היה מעולם ראש הממשלה, שר החוץ או שר הביטחון. הוא לא נשא בתפקיד מדיני בכיר. אולם אין אדם בפוליטיקה הישראלית, לא ראש ממשלה, לא שר חוץ ולא שר ביטחון, שהשפיע כמוהו על מדינת ישראל בשני העשורים האחרונים. השפעתו היתה הן על התודעה – דרכו, שהיתה השוליים שבשוליים במפלגת העבודה, היתה לדרך המרכזית בה הלכה מדינת ישראל ב-15 השנים האחרונות, והן על המהלכים המדיניים – הוא היה חיל החלוץ שהוליך את המהלכים, והמנהיגים הרשמיים צעדו / דידו בעקבותיו.

 

ביילין רקח את הסכם אוסלו. הוא ניהל את המו"מ בהיותו סגן שר החוץ, מאחורי גבו וללא ידיעתו של ראש הממשלה, ובתחילת הדרך גם מאחורי גבו של שר החוץ. הוא ניהל את המו"מ ללא סמכות, בביטחון עצמי של ראש מדינה, כאילו יש לו מנדט של ראש ממשלה. פרס ואחריו רבין נגררו אחריו, צעדו בנתיב שהוא סלל ובסופו של דבר אימצו את ההסכם ולקחו עליו אחריות. ביילין נשא ונתן עם אש"ף, שעה שישראל סירבה לנהל מו"מ עם אש"ף ושיחות עם אש"ף היו בלתי חוקיות. במו"מ, הוא נהג בערמומיות ובכישרון פוליטי בולט. הוא הבין שאין סיכוי שממשלת ישראל תחתום על הסכם המבטא את השקפותיו. הוא הבין שאין כל סיכוי בשלב זה להגיע להסכם קבע. ולכן הוא יצר את מתווה הסדר הביניים (עזה ויריחו תחילה ובשלב ב' נסיגה מן הערים המרכזיות ומו"מ בתוך חמש שנים על הסדר הקבע), תוך שימוש בטרמינולוגיה של הסכם קמפ דיוויד ("אוטונומיה") ויצר מסלול שאפשר לצדדים לדבוק בעמדותיהם המרכזיות, מתוך הנחה שעצם כניסתם למסלול תיצור דינאמיקה שתביא לפשרה בהמשך הדרך.

 

 ואכן, יצחק רבין, גם אחרי חתימת הסכם אוסלו, דבק בעיקרי דרכה של תנועת העבודה; פשרה טריטוריאלית בה נשמרת אחדות ירושלים רבתי, שבה נשארת בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג" כלשונו, בריבונות ישראל וכמותה – גושי התיישבות גדולים, גוש עציון ואף גוש קטיף, עליו אמר בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו "הלוואי שיקומו רבים כמותו".

                                                              ***

 

ביילין היה מודע לקושי של הציבור הישראלי לבלוע את הצפרדע, וכאן התגלו כישוריו השיווקיים. הנה, כך התייחס לנושא בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" (26.11.93):

ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: כלומר?

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלסטינית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלסטינים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה". 

תירוש: ואז מה?

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור - זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

 

                                                              ***

 

עוד לא יבש הדיו מהסכם אוסלו, כישלונו החרוץ נגלה לכל עין אובייקטיבית מיד לאחר ראשית יישומו, כאשר הטרור הפלסטיני השתולל כפי שלא השתולל מעולם קודם לכן, וביילין החל לנהל עם אבו מאזן מו"מ על הסדר הקבע. ושוב, הוא עשה כן ללא רשות, ללא סמכות, ללא מנדט ובביטחון עצמי של ראש מדינה. הפעם הוא דן בנושאי הליבה. כל הלאווים של הממשלה בה הוא כיהן, הפכו ל"הנים" במו"מ הפרטי – כן נסיגה מהבקעה, כן קבלת העיקרון של נסיגה מלאה ותוספת יצירתית – חילופי שטחים שבהם ישראל לראשונה מוכנה לסגת משטחים ריבוניים שלה ופותחת תקדים של דיון על "שטחי 1948" תמורת השארת גושי ההתיישבות שהמציאות בהן הפכה לבלתי הפיכה. גם את הטאבו על ירושלים הוא שבר. אמנם בהסכם טרם דובר על חלוקתה של העיר, אך הוסכם על הקמת בירה פלסטינית באבו דיס ושליטה מסוימת בהר הבית. ביילין הבין שלא יוכל, בשלב זה, להעביר בישראל עמדה של חלוקת ירושלים, ולכן השאיר את הנושא פתוח להמשך התהליך.

 

ביילין ידע לשווק היטב את סחורתו. את עקירת רובם המכריע של יישובי יש"ע הוא תאר כבשורה גדולה של "השארת מרבית המתנחלים בישראל". את ויתוריו בירושלים הוא הציג כהכרה של הפלסטינים ובעקבותיהם כל העולם הערבי וכל העולם, לראשונה בהיסטוריה, בריבונות יהודית בירושלים. וכך הוא הציג זאת בספרו "לגעת בשלום" (ע' 210): "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלסטינים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל, והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלסטינים אזור אקס טריטוריאלי שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף".

 

                                                              ***

 

את ההסכם אמור היה ביילין להציג לרבין ימים אחדים לאחר הרצח. מאחר ורבין טרם הספיק לראות את ההסכם ולדחות אותו, טיפח ביילין מאז את מיתוס ההחמצה הגדולה. אילו רק לא נרצח רבין... מה היה קורה? ביילין היה נפגש איתו ומשכנע אותו לשנות ב-180 מעלות את עמדותיו?

 

שמעון פרס, ראש הממשלה אחרי הרצח, דחה את הסכם ביילין – אבו מאזן וכך נהג גם ברק. ביילין, בהיותו שר המשפטים בממשלת ברק, החל לשווק את רעיון חלוקת ירושלים, בניגוד לעמדת הממשלה בה כיהן. לקראת ועידת קמפ-דיוויד ביצע אהוד ברק סיבוב פרסה ואימץ את כל עמדותיו של ביילין, כולל חלוקת ירושלים.

 

לראשונה עמדה למבחן השקפת העולם של השמאל הקיצוני – אם ישראל תסכים לסגת מכל השטחים יהיה שלום. ערפאת דחה מכל וכל את הצעותיו של ברק ופתח במתקפת הטרור הרצחנית. תגובתו של ביילין, מיד לאחר פיצוץ הוועידה, היתה נאום בו טען ש"נותרו עוד אבנים להפוך" – פרפראזה על המנטרה של ברק לפני קמפ-דיוויד, שהוא "יהפוך כל אבן כדי להגיע לשלום". ואכן, ביילין היה הנציג הישראלי הבכיר מטעם ממשלת ברק למו"מ בטאבה, מו"מ תחת אש וטרור, ימים אחדים לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה (2001), בו ישראל התחננה בפני הפלסטינים שיסכימו לאיזשהו הסכם. כאן, לראשונה, ישראל ויתרה ויתור משמעותי בנושא טענת "זכות" השיבה. כזכור, הפלסטינים דחו בבוז גם את ההצעות האלה, ונציגם דחלן כינה אותן "חרטה ברטה".

 

                                                             ***

 

בשנים שלאחר מכן, שב ביילין לנהל על דעת עצמו מו"מ עם הפלסטינים ורקח עמם את הסכם ז'נבה ובו ויתורים ישראליים נוספים. את ויתוריו בנושא טענת השיבה, כיסה במכבסת מילים בנוסח מכבסת המילים שבה כיסה את ויתוריו בירושלים שנים אחדות קודם לכן. ביילין יודע תמיד לזהות את הגבול הבלתי עביר באותה שעה, בדעת הקהל הישראלית. הוא מותח את הגבול למקסימום, ומשווק את מהלכיו תוך הסוואת ויתור הקצה.

 

אין זה מן הנמנע, שממשלת אולמרט (העומד, כידוע, בראש מפלגת "מרכז") תאמץ את עקרונות הסכם ז'נבה ותפעל על פיהם, כפי שקרה ביוזמותיו הקודמות של ביילין. ביילין מנהל על דעת עצמו מו"מ, ובוויתורים מסמן לצד השני את גבול הוויתורים נכון לאותה עת. במו"מ הרשמי, בעקבותיו, אין הפלסטינים מוכנים לדון על פחות ממה שביילין הבטיח להם, וכך הוויתור האחרון של ביילין הוא נקודת הפתיחה של המו"מ. בדרך כלל, במקביל למו"מ הרשמי הזה, ביילין כבר מנהל את היוזמה הבאה, את מו"מ הצללים הבא, בו הוא מסמן את נקודת הקצה הישראלית הבאה. בכך הוא מחבל במדיניות ישראל וגורם לה, לאורך שנים, לנזק בל ישוער.

 

מראשית שנות ה-90 מוביל ביילין את מדיניות ישראל. בזכותו הגענו עד הלום. איך נסכם את פעלו המדיני? תומכי דרכו המדינית, יראו בו את האדם שקידם את דרכם יותר מכל אדם אחר. מתנגדי דרכו יראו בו את המסוכן שביריבים. אולם המבחן האמיתי צריך להיות מבחן התוצאה.

***

יוסי ביילין מעמיד במרכז מדיניותו את השאיפה ללגיטימיות של מדינת ישראל במזה"ת וקבלתה בידי שכניה. בהסכמת הערבים לזכות קיומה של ישראל רואה ביילין את פסגת הציונות, את ניצחון הציונות, ולכן זוהי, בעיניו, תכלית המדיניות הראויה. לשם כך, הוא טוען, ראוי לשלם מחיר גבוה. יוסי ביילין רואה עצמו כאיש של שלום שמטרתו להביא לשלום בינינו לבין הערבים בכלל והפלסטינים בפרט.

 

במבחן התוצאה – המדיניות שביילין הוביל לא קידמה במאומה את הלגיטימיות של ישראל בעיני שכנותיה, השלום רחוק יותר מאי פעם, שפיכות הדמים מאז אוסלו, הן של ישראלים והן של פלסטינים, גדולה מכפי שהיתה מעולם. אפשר לסכם את דרכו בשתי מילים – כישלון חרוץ.

 

יש לבחון גם את השפעתו על הנורמות הציבוריות בישראל. בכל הקשור לנקיון כפיים אישי, אין בו דופי. למרבה הצער, בימינו יש לציין באופן מיוחד איש ציבור נקי כפיים. אולם בכל הקשור להתנהלות הציבורית, פגיעתו של ביילין בתקינות הפוליטית הישראלית רעה ומזיקה מאוד. ניתן להכתיר את התנהלותו הציבורית בכותרת: המטרה מקדשת את כל האמצעים. מאחורי תדמית החנון, "הפודל", עומד רוטווילר שאינו עוצר באדום.

***

ביילין, יחד עם חיים רמון, רקח והוביל את התרגיל המסריח בשנת 90'. תזכורת למי ששכח: באותם ימים משלה בישראל ממשלת אחדות לאומית (ממשלת האחדות השניה, אחרי ממשלת הרוטציה). שמיר היה ראש הממשלה. פרס – מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר. רבין – שר הביטחון.

 

פרס חתר ללא לאות להפלת הממשלה בה היה מספר שתיים. ביילין (שהיה סגן שר האוצר) ורמון (שהיה סגן יו"ר הקואליציה) ניסו לאורך שנתיים לגייס את ש"ס ויהדות התורה לקואליציית צללים, שתפיל את הממשלה ותחליף אותה. השותף המרכזי שלהם היה הצדיק הידוע אריה ("הוא זכאי") דרעי. כאשר דומה היה שהצליחו, ויש להם קואליציה של 72 איש בכיס, יזמו משבר מלאכותי סביב סוגיה מלאכותית (תשובת ישראל לשאלות בייקר) והפילו את הממשלה בה כיהנו בהצבעת אי אמון. כשהתברר שהרב ש"ך אינו מאשר את המהלך, ניסו את דרכם בדרך חלופית – שוחד פוליטי במחירים מופקעים לח"כים ממורמרים מן הליכוד, כמו אברשה שריר, מודעי ואחרים, כדי שיערקו ממפלגתם ויחברו לממשלת פרס החדשה. בסופו של דבר התרגיל הזה, שדרדר את הפוליטיקה הישראלית לנקודת השפל הנמוכה ביותר בתולדותיה, נכשל. את הכינוי "התרגיל המסריח" העניק לתרגיל יצחק רבין.

 

יוסי ביילין מעולם לא הביע חרטה על המעשה. ההיפך הוא הנכון, הוא גאה במעשה שעשה "למען השלום". וכך אמר לשייקה בן פורת ("שיחות עם יוסי ביילין", ע' 104): "אילו התרגיל היה מצליח, הוא היה מבריק. משנכשל הוא הוגדר 'מסריח'".

***

פגיעתו המזיקה ביותר של ביילין בתקינות הפוליטית בישראל, היא יוזמותיו המדיניות הפרטיזניות. גם אילו ביצע אותן כאדם פרטי, היתה בכך חומרה רבה. אך החומרה הרבה ביותר, היא בכך שכסגן שר החוץ וכשר בממשלה הוא ניהל משאים ומתנים ללא סמכות. בכך הוא רוקן מתוכן את המשאים ומתנים הרשמיים, גרם לצד השני להתייחס בזלזול לעמדות הרשמיות של ישראל וקבע עובדות מדיניות, אותן קשה היה לנקות אחריו. ניתן להשוות את התנהלותו לקצין בכיר שיצא על דעת עצמו למבצעים צבאיים, כיוון שלדעתו זה מה שנחוץ למדינה. ההתנהגות האנטי ממלכתית, האנטי דמוקרטית והבלתי אחראית הזאת, היתה לו לטבע שני וגרמה לנזקים חמורים למדינת ישראל.

 

ועוד לא דיברנו על הקשרים המימוניים עם גורמי חוץ, שהאינטרס שלהם אינו האינטרס הלאומי של ישראל, והם שריפדו בסכומים לא מבוטלים את פעילותו.

 

איני תומך בדרכו ובאמונותיו של ביילין, אך אני מכבד אותן. את הוויכוח הזה יש לנהל בדרך דמוקרטית. אילו ביילין נאבק בדרך ישרה בתוך המערכת הפוליטית והציבורית בישראל על עמדותיו, היתה זו דרך דמוקרטית לגיטימית. חתירתו של ביילין תחת ממשלות ישראל, כולל תחת ממשלות בהן הוא כיהן, תוך ניהול מדיניות עצמאית פרטיזנית, היתה שבירת כלים שלא היתה כדוגמתה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.

***

לפני כשלושים שנה, חיבר ביילין את ספרו הראשון "מחירו של פילוג". בספרו המעניין, סקר ביילין את תולדות הפילוגים בתנועת העבודה ומסקנתו היתה חד משמעית – כל הפילוגים רק החלישו את המחנה. לכן, תמיד ראוי להישאר במפלגה הגדולה ולהיאבק מבפנים על דרכה, ולא לפרוש ולהתפלג. לכן ביילין העדיף לעמוד בראש חוג "משוב" במפלגת העבודה, ולא לפרוש לשל"י, ר"צ, מר"צ – אליהם היה קרוב יותר מבחינה אידיאולוגית. אולם במערכת הבחירות של 2003, דווקא כאשר השקפתו היתה לראשונה העמדה הרשמית של מפלגת העבודה, ביילין פרש ממנה. הסיבה לכך, היתה אי בחירתו למקום ריאלי בכנסת. אדם רץ לבחירות בתוך מפלגתו, אך שובר את הכלים כאשר לא נבחר – הדמוקרטיה במיטבה.

 

עם פרישתו של יוסי ביילין ממנהיגות מרצ, ראוי היה לברך "ברוך שפטרנו". ראוי היה, אך תהיה זו ברכה לבטלה. עוד לא ניפטר מהר כל כך מפגיעתו הרעה.

 

ולסיום, בכל זאת משהו לזכותו של ביילין. בראיון ל"ידיעות אחרונות" לאחר הודעת הפרישה ממנהיגות מרצ (21.12.08) השיב ביילין על השאלה האם הוא מוכן לקבל את ההגדרה שמדינת ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה: "ברגע שישראל תהיה מדינת כל אזרחיה, היא לא תעניין אותי יותר. אם ישראל לא תהיה מדינה יהודית – אין לי בה יותר עניין". כאשר אומר את הדברים מי שעומד בראש מפלגה, שהאם המייסדת והכוהנת הגדולה שלה מכנה את רעיון המדינה היהודית "אתנוקרטיה גזענית" ושוללת את עצם קיומו של לאום יהודי, אמירה זו בהחלט ראויה לשבח. 

 

למאמרים של אורי הייטנר

נכתב בתאריך
24/12/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו