עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

סימני נפט - שביתת המורים שהסתיימה מסמנת שינוי חשוב והכרחי בכללי המאבק על חלוקה צודקת יותר של העוגה הלאומית

סימני נפט - שביתת המורים שהסתיימה מסמנת שינוי חשוב והכרחי בכללי המאבק על חלוקה צודקת יותר של העוגה הלאומית    

מאת עזרא דלומי - 23.12.2007

 

חינוך, על "תוצריו", הוא גם ראי של החברה שבה הוא מתקיים. כך שגם אם יממשו המורים את חלומם הרטוב ביותר - שכר גבוה, כיתות קטנות, החזר שעות וכו' וכו' - עדיין תישאר להם (ובעצם לכולנו) התמודדות לא פשוטה עם המטען החברתי-תרבותי שעמו מגיע התלמיד לכיתה. זהו מטען של חברה ישראלית שהולכת ונעשית יותר ויותר אלימה ודורסנית; מטען של תרבות הכוכב נולד, והלוטו-טוטו-וינר-צ'אנס, המקומית והגלובלית; תפיסת עולם של "אני צורך אני קיים", של הכל מתחיל ונגמר בכסף, והשאר - פחות חשוב עד זניח. זו אותה רוח תקופה המובילה, בין השאר, לדחיסות הגבוהה במחלקות למנהל עסקים ומנגד - לריקון הפקולטות להומניסטיקה ולמדעי הרוח. זו אותה רוח תקופה המעצבת תוצרים חינוכיים חד ממדיים, לעתים שטוחים ונעדרי השראה.  

 

כך שגם אם עכשיו, אחרי השביתה, למורה יהיה תגמול קצת הוגן יותר, לתלמיד יהיה פחות צפוף בכיתה, ויושג שיפור כל שהוא במבחנים בינלאומיים, עדיין תישאר השאלה האם מערכת החינוך - גם זו שאחרי השביתה - עוד מסוגלת "לגדל" בני אדם רחבי אופקים, בעלי שאר רוח ותחושת שליחות כלפי החברה הסובבת. לא רק כאלה שיעמדו בבחינות.

 

חברה קצרת נשימה

 

"העידן המהיר" הופך אותנו לקצרי נשימה. המבוגרים שבינינו זוכרים בוודאי את הסלוגן "מהיום למחר" שהפך את עסקי הצילום של האחים פרג' לסיפור הצלחה. מסרת את הפילם היום, קיבלת את התמונות מחר. לפני עשור-שניים זה נחשב לקצב מסחרר. היום מי שלא מספק סחורה מ"עכשיו לעכשיו", איננו רלוונטי. מצלמים, ובו זמנית יש תמונה. אפילו הסקרנות וההתרגשות שיש בציפייה לראות "איך יצאו התמונות" - כבר לא קיימת.

 

פרג', כמובן, הוא רק משל. העידן המהיר חל על כל תחומי חיינו: על קצב תחלופת הבגדים, הבתים, העיסוקים ויש אומרים שגם של השותפים לחיים. אם הוויה מעצבת תודעה, אין ספק ששיטת "השתמש וזרוק כי הכל חד פעמי", מחלחלת גם ליחסים בין בני האדם וגם בינם לבין סביבתם. יש מחקרים המעידים על כך. 

   

בעולם כזה, רוב מי שעוסק בנושאים שתוצאתם ניכרת בטווח הארוך, נמצא מראש בעמדת חולשה. ומי כמורה שייך לתחום זה. רוצה לומר כי למי שבחר לעסוק בחינוך בתחילת המאה ה-21, יש "בעיה מבנית" עם "רוח התקופה". זה נכון אגב לא רק לחינוך, אלא לשלל תחומים שיש בהם מרכיב משמעותי של שליחות ציבורית או שהתנובות שלהם ניכרות בעתיד הרחוק..

 

אותות של תקווה

 

למורים מגיע שכר יותר גבוה, ראוי שהכיתות יהיו קטנות יותר, נכון אפילו - שומו שמיים - לסבסד לימודים של סטודנטים מצטיינים הבוחרים להיות מורים ומחנכים. אלה צעדים חשובים, אך לא העיקר. מה שנחוץ הוא שינוי תרבותי-ערכי עמוק. כמעט מהפך בסולם הערכים. בלעדי זה כל הפתרונות לא יהיו שלמים.

 

עם זאת, יש סימנים של תקווה. הם ניכרים באופן שבו ניהלו המורים את המאבק; בנכונות שלהם ללכת רחוק בשביל מטרה שיש בה ממד ציבורי וערכי, לא רק אישי; בהבנת סוד כוחם של התארגנות וסולידאריות בין אנשים.

 

נכון, זה לא היה מאבק מושלם: עדיף לו המרצים הבכירים באקדמיה היו מצטרפים במקום להפוך את ההליכה המגזרית לעיקרון; עדיף לו מנהלי בתיה"ס ירדו מעמדת המשקיף והשתתפו באופן פעיל במאבק; אך למרות זאת - נראה שבמאבק המורים הזה נחצה איזה שהוא רוביקון באופן שיגרום למאבקים החברתיים הבאים להיראות אחרת. סימני התקווה כבר ניכרו גם במאבקי המלצרים האחרון, בהתאגדויות של עובדי קבלן וגם בדיבור המתעצם על הפגיעה שגורמת אידיאולוגיית הכסף והרווחים המהירים לכדור הארץ ולחיינו בכלל. נכון, יש בגל הזה גם משהו אופנתי שפוליטיקאים רוכבים עליו, אבל בגל הזה יש גם הרבה מים.

 

 בלי הרוח הגבית הזאת לא היו נשמעים הקולות שעולים עכשיו, גם מן הכנסת ומן האקדמיה, המערערים על כל מיני "אקסיומות" ניאו ליברליות בדבר גובה הגירעון, הצורך בהפחתת מסים לשכבות הגבוהות, והפרטה כפתרון אולטימטיבי לכל תחלואי החיים. גם הקולות נגד חוק ההסדרים האנטי דמוקרטי נעשו רמים מבעבר. המסר הגובר של הקולות הללו הוא שכלכלה נועדה לשרת את כלל החברה, לא רק את המיוחסים שבתוכה ושחוץ מצבירת כסף יש עוד מטרות בעלות ערך בחייהם של אנשים. נכון, זה עוד לא נפט, אבל אלה בהחלט "סימני נפט".

 

זעקי תנועה עצובה

 

אין כשביתת המורים כדי ללמד עד כמה הפכה התנועה הקיבוצית לסקטור. עד כמה היא עסוקה בשתדלנות במקום בהובלה ציבורית, עד כמה היא מנותקת מבני בריתה האמיתיים, אנשי מעמד הביניים ומה שמתחתיו. מה פתאום לחבור למורים? מה פתאום למחות על מצב החינוך? גברי מכיר את אהוד, ולוולה חבר של יולי, אז אנחנו מסודרים. הרי כך הסתדרנו בעשורים האחרונים.

 

למאמרים של עזרא דלומי

נכתב בתאריך
23/12/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו