עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לא הכל אישי - במאמרו על שביתת המורים מגזים אורי הייטנר בפרשנות הנתלית במבנה האישיות או האמביציה האישית של הצדדים. תגובה ל"צל"ש לאדלר"

לא הכל אישי - במאמרו על שביתת המורים מגזים אורי הייטנר בפרשנות הנתלית במבנה האישיות או האמביציה האישית של הצדדים. תגובה ל"צל"ש לאדלר"

מאת מיכה אשחר - 18.12.2007

 

קראתי בעניין רב את מאמרו של אורי הייטנר ב"שווים" (להקיש לקריאה) מיום 17.12.07.

אני יותר ממסכים עם הניתוח של אורי לגבי הניסיון לסגירת בתי הדין לעבודה.

בישראל שאחרי חיים רמון, בית הדין לעבודה הוא כמעט המקום היחיד שיש לו מעמד רשמי, שבו בכלל מתייחסים אל יחסי עבודה גם במונחים של זכויות עובד, ולא רק במונחים של "זכויות אדם" לפי פרשנות בג"צ – כלומר, זכויות רכוש. בעיני בג"צ, כך נדמה לפעמים, אין בכלל "יחסי עבודה" כסוגיה משפטית העומדת ברשות עצמה, אלא הסחורה "עבודה" היא סחורה ככל סחורה אחרת, והאדם המשכיר את כוח עבודתו עושה זאת כמו אדם המשכיר את שולחן הכתיבה שלו או את הדירה שיש לו בעיר. כלומר התחום בכלל לא קיים, אלא שייך לתחום המשפטי העוסק בזכויות הקניין.

 

נוספה לכך פרשנותו של אהרון ברק המכירה, לצרכים מסוימים, בתאגידים (בנוסף לבני אדם) כישויות בעלות זכויות מכוח הגדרת "זכויות האדם". פרשנות זו משלימה השקפה שמקפידה לעצום עיניים ולסובב את הגב, בכל מה שנוגע לתנאי חייהם הממשיים של אותן ישויות שלהוותן נולדו בחדרי לידה, ולא במסמכים משפטיים.

 

***

אבל ביתר דבריו של אורי, אני מוצא פן בעייתי.

מצד אחד, אורי אמנם מראה בעיה אמיתית ביחס אל החינוך, בהקצאת המשאבים וכולי. הוא כותב על מאבק צודק, זאת אומרת יש מאבק, ויש בו – בהגדרה – לפחות שני צדדים. מצד שני, בניתוח של אורי, היחיד שיוצא "בוגר ואחראי" הוא השופט, כלומר מישהו שאיננו באמת מעורב במאבק, אלא באופן רשמי – עומד מן הצד.

מדברי אורי אפשר להסיק, אולי בטעות, כי המשתתפים במאבק אינם בעלי עמדות אמיתיות אלא מיליטנטיים, בוטים, חסרי תרבות – כמו רן ארז, או לחילופין "אנשים קטנים" כמו אי-אלו מבין שרי הממשלה. מתקבל הרושם של אנשים שמונעים על ידי אמביציות אישיות, ובינם לבין המאטריה "האמיתית" – כמו שאני ואורי מבינים אותה, אין הרבה מן המשותף. אינני טוען שכל זה לגמרי לא נכון. אני נוטה להסכים עם הביקורת על ההתנהלות הבעייתית – לא מאתמול – של ארגון המורים העל יסודיים.

בנוסף לזה אני בטוח שיש בעיות אישיות, לכל אדם שממלא תפקיד כזה או אחר, אשר משפיעות על ההחלטות שהוא מקבל, בוודאי על אופן קבלת ההחלטות.

אבל מכאן רב המרחק, עד לסוג הפרשנות הנתלית במבנה אישיות או באמביציה אישית, כהסבר ברירת המחדל לכל אירוע פוליטי. זוהי גישה בעייתית ביותר בהבנת תהליכים חברתיים וכלכליים.

 

***

לצורך הסברת הנאמר אשתמש במשל המעלית:

איתרע מזלם של נוסעי המעלית, וכבל המעלית נקרע. הוקמה וועדת חקירה שמצאה, כי האשם הוא בכוח המשיכה של כדור הארץ.

מה לא בסדר בעבודת וועדת החקירה? מה כאן לא נכון?

העניין, כמובן, איננו מה שאיננו נכון, אלא מה טריוויאלי – ולפיכך, איננו באמת מסביר דבר.

נאמר זאת שוב: לכל אנשי הציבור, יהיו אלה שרי ממשלה, שופטים בבתי דין או מנהיגי ארגון עובדים – לכולם יש בעיות אישיות.

עכשיו, נניח שמישהו רוצה להסביר את העמדה שאותם אנשים נוקטים בנושא שעומד על סדר היום, ונניח שנקודת המוצא של איזשהו מאמר היא הרצון להבין איך נקבעת ההתייחסות שלהם לשאלות האלה, באיזו עמדה הם מצדדים. אני מזכיר שוב שאורי קבע שהיה כאן מאבק, זאת אומרת היו לפחות שתי עמדות שאינן עולות זו עם זו בקנה אחד, כי מישהו נאבק במישהו.

 

אז ישבה היסטוריונית מכובדת וקיבלה הרבה פרסים ופרסום על פרשנותה, לפיה חלק הארי של קונפליקטים או מאבקים כאלה, ניתן להבנה מתוך כסילותם של המשתתפים. התיזה שלה ראויה להיקרא בבתי ספר לפסיכולוגיה, הניתוחים מאלפים, איסוף המידע ההיסטורי נעשה למופת, הסיפור שלה מרתק – וכל זה לא באמת עוזר להבין מה קרה שם. מצעד האיוולת, כמו שהיא קראה לזה, הוא למרבה הצער מצעד של חוסר רצונה להתמודד עם השאלות מנקודת מבטם של המשתתפים, מנקודת המבט של הערכים שלהם והחשיבות שבה הם מדרגים ערכים שונים.

במילים אחרות, צאו להפסקה אינטלקטואלית, קוראים יקרים, הכל איוולת.

 

נחזור למאבק על החינוך: מי שממלא את תפקיד יושב ראש ארגון המורים העל יסודיים הוא איש כזה ולא אחר. אפשר לומר עליו מה שרוצים. העמדות שלו הן דווקא כאלה ולא אחרות. אם – כדברי אורי – הוא בוטה וחסר תרבות, אם הוא נהנה מאור הזרקורים או אם הוא לא אוהב גבינה צהובה – אני לא שואל את מי זה מעניין, אני יודע שזה מעניין. אבל אורי רוצה שנחשוב דווקא על זה?

 

מילה אחרונה על החלת הריבונות על הגולן, שגם אותה הזכיר אורי. "חוק הגולן" הוא מופת לפוליטיקה רביזיוניסטית של הצהרות ומילים ריקות שרק מקוממות עלינו את כל העולם. החוק ששרר הלכה למעשה ברמת הגולן לפני "חוק הגולן", היה ממילא החוק הישראלי. "חוק הגולן" לא הקים יישוב אחד ולא נטע עץ אחד. נכון – אותה פוליטיקה בומבסטית איננה מאמינה בעצים ובמתיישבים אלא כמעשה של התגרות ופרובוקציה.

 

בהקשר לחוקים כמו זה אני מעדיף לצטט את סויפט ("מסעי גוליבר", ספר שני. מאת יונתן סויפט, תרגם מאנגלית מ. מבש"ן, הוצאת שוקן):

"מי אשר יוכל להצמיח שתי שיבולי דגן או שני קני עשב במקום אשר לפנים לא צמח כי אם אחד, לו תיחשב זאת לצדקה עם בני האדם, והוא גמל טוב על ארצו מכל תרבות חכמי המדינה גם יחד".

 

למאמרים של מיכה אשחר

נכתב בתאריך
18/12/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו