עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לקחי שביתה - בששים ימי שביתת המורים החל הציבור לשאול שאלות שמזמן לא שאל: למשל, מי בעל הבית במדינה ולאן הולכים המיסים שלנו. אודי מנור מסכם ומשגר עצה לבוחר

לקחי שביתה - בששים ימי שביתת המורים החל הציבור לשאול שאלות שמזמן לא שאל: למשל, מי בעל הבית במדינה ולאן הולכים המיסים שלנו. אודי מנור מסכם ומשגר עצה לבוחר

מאת אודי מנור – 16.12.2007

 

מאבק המורים הסתיים. המאבק בפקידי האוצר ומשרתיהם - באקדמיה, בתקשורת, בממשלה ובכנסת - רחוק מלהסתיים. עשרות ימים נמשכה השביתה, וכמו באלפי מקרים דומים ב-150 השנים האחרונות, היציאה מהשגרה קירבה אנשים לשדה הפוליטי, חשפה אותם לבעיות העומק, חייבה אותם להביע עמדה. בז'רגון האקדמי מכנים את התהליך הזה במלים 'פוליטיזציה' ו'דמוקרטיזציה'. ומדוע שני מושגים ולא אחד? כי דמוקרטיזציה אינה מביאה בהכרח לפוליטיזציה, ופוליטיזציה איננה מחייבת דמוקרטיזציה.

 

דמוקרטיזציה, בפשטות, היא תהליך בו יותר ויותר אנשים לוקחים חלק בעיצוב חייהם.  מהבחינה הזו הקיבוץ הוא הביטוי אולי החזק ביותר לדמוקרטיזציה.

פוליטיזציה, בפשטות, היא תהליך בו אנשים מבינים טוב יותר 'מהיכן משתין הדג', או במלים אחרות מה הם המנופים – והיכן הם מסתתרים – באמצעותם מעצבים את המציאות.

 

מי מושל כאן, לכל הרוחות?

ישראל של היום מנוהלת על ידי קבוצה זעירה של מומחים-ברברים [אם לנקוט הגדרתו הידועה של חוזה הפשיזם אורטגה אי-גאסט], אשר השכלתם היא פסיבדו-מדע כלכלי, המבוסס על מעט ידע מיושן ומעוות, ואשר בידיהם ניתנה סמכות בלתי מעורערת לחרוץ גורלות של תלמידים, מורים, עובדים סוציאליים, מקרים סוציאליים, נהגים, אחיות, רופאים וטייסים.

 

במונחים שהצעתי לעיל, כנופיית הברברים הזו עברה תהליך עמוק של פוליטיזציה. קל לראות שהסיוט הגדול שלהם הוא דמוקרטיזציה-פוליטית מהסוג שידענו בחודשיים האחרונים, כאשר עוד ועוד אנשים ברחוב שאלו עצמם 'של מי לכל הרוחות המדינה המחורבנת הזו?' או 'לאן הולכים המסים שלנו?' או 'אם יש כל כך הרבה צמיחה וכל כך הרבה עודף מה הבעיה לקדם את הרפורמה שמציע רן ארז כבר תשע שנים, הרפורמה הידועה בשם עוז לתמורה, רפורמה שהתקבלה כהחלטת ממשלה?', או בקיצור: 'מי מושל כאן לכל הרוחות? פקידי האוצר שינהלו כל דבר', או 'כנסת נציגיו של העם הממנה רשות מבצעת הקובעת מדיניות אותה חייבים לבצע פקידי הממשלה', כפי שלימדו אותנו בשיעורי האזרחות, בחוג למדע המדינה ובאתר הכנסת?

בקיצור, החדשות הרעות מנקודת מבטם של פקידי האוצר ומשרתיהם באקדמיה, בתקשורת, בממשלה ובכנסת, היא שבערך 60 יום יותר ויותר אנשים שאלו את השאלות הללו.

 

שתיקת מזכיר התנועה

כן, אפילו בקיבוצים. ערב לפני שהסתיימה השביתה ישבו באולם האזורי במגידו כמה מאות הורים ועסקו בשאלות הללו ערב שלם. למה 'אפילו'? כי באורח פלא, סוג של אירוניה היסטורית שניתן להסבירה כפי שננסה להלן, התנועה הקיבוצית מראשיתה ידעה פער שרק הלך וגדל בין דמוקרטיזציה מעמיקה לבין דה-פוליטיזציה חריפה.

 

לפחות מאז 1985 ומן הסתם הרבה קודם, הפער הזה ממש קטלני. הידועים בשמם 'הסדרי הקיבוצים' שלא היו אלא 'הסדרי בנקים' שנועדו להכין את הקרקע לקראת מה שמכונה 'הפרטה' שזה בפועל מסירת נכסי ציבור, בחינם, לאוליגרך כלשהוא, הם הביטוי הקיצוני ביותר [בינתיים] של הפער האמור. ועוד היד נטויה. שתיקתם הרועמת של מזכירי התנועה בימים הארוכים של השביתה, היא ביטוי נוסף לפער הזה בין אולטרא-דמוקרטיה לאינפרא-פוליטיות.

 

כיצד ניתן להסביר את הפער? בפשטות: הדמוקרטיה הקיבוצית מבוססת על אמון. גם כשהוא לא באמת קיים, גם כשהקיבוץ – וכל קיבוץ – סובל מעריצות הפרט למשל. גם אז הדמוקרטיה הקיבוצית מבוססת על אמון, שבלעדיו לא יתכן לקיים את הפלא הזה, את מה שידידינו חובשי הכיפות אולי יכנו בשם 'נס', שהרי יש כאן דבר שהוא נגד הטבע. אולי. בכל אופן, הדמוקרטיה הקיבוצית מבוססת על אתוס של אמון. הסכנה היא כשהאתוס הופך למיתוס, אבל על כך בפעם אחרת.

אמון? זהו היפוכו של דבר בעולם הפוליטי. רן ארז הוכיח זאת בחודשיים האחרונים. הן במהלך שהוא עצמו עבר מאיש שאף אחד לא נותן בו אמון לאיש שיותר ויותר אנשים נותנים בו אמון. אך יותר מכך בהתנהלותו עם הממשל הרשמי [צרת החינוך יולי לבנת, וצר האוצר חברון] ועם הממשל בפועל [כנופיית הברברים הנ"ל]: כל מה שהתנהל שם ביטא חוסר אמון מובהק.

 

ולכן הקיבוץ הוא לפחות אי-כשלון למופת לדמוקרטיזציה אך רחוק שנות אור מפוליטיזציה.

דבר דומה אפשר להגיד על המורים. שהרי נשמת אפה של עבודתם החינוכית היא אמון. ומה לאמון ולפוליטיקה? כלום. עד לימות המשיח. אז ממילא תתבטל הפוליטיקה.

 

ועד אז נמשיך ללמוד את שלמדנו בחודשיים האחרונים, לפחות כמורים וכהורים, שאין ברירה. מי שרוצה שכר סביר [נגיד...], כיתות פחות צפופות [הבטיחו, לא הבטיחו לקיים], החזרת שעות למערכת [מה שמזכיר את ההנחות בזמן  החגים: שבועיים קודם מעלים ב-60% את המחיר ואז נותנים הנחות ענק], בכל אופן, מי שרוצה שכר סביר, כיתות פחות צפופות ויותר שעות הוראה, אין לו ברירה אלא להתלכלך בפוליטיקה.

 

והקיבוץ? גם עליו נגזר להבין שאין לו ברירה, ושאם חפץ חיים הוא אין לו ברירה אלא להשתלב בפוליטיזציה הישראלית, ואולי הוא יצליח לתרום לה מניסיונו בדמוקרטיזציה.

 

לכו על רן

אז מה השלב הבא של הדמוקרטיזציה והפוליטיזציה? הבחירות לכנסת. לא שלא יתכנו עוד מאבקים חברתיים מהסוג שהסתיימו השבוע. האתיופים בפתח תקווה, המרצים הבכירים, הסטודנטים ודו"ח שוחט ולא אמרנו כלום על שדרות וישובי הנגב המערבי. אבל הבחירות מתקרבות, וזה השלב המשמעותי הבא.

 

שלב קבוע שאיננו תלוי לא במשברים, לא בשביתות, לא בפקידי אוצר ובמשרתיהם הרבים ולא במזג האוויר ולא בכלום, הוא חינוך. חינוך פוליטי. חינוך להבנת הדמוקרטיה [שזה שונה לפעמים מנוגד לחינוך דמוקרטי]. חינוך להכרת המנופים באמצעותם מעצבים מציאות: תקציב, גרעון, מונטריזם, קיינס, שטיגליץ ושאר ירקות.

 

אבל השלב המשמעותי הבא הוא הבחירות המתקרבות.

אודה ואבוש: אני חבר מפלגת העבודה. אודה ואבוש פעמיים: ראיתי בפרץ ובשרת החינוך שהביא באמתחתו, בשורה של ממש. אבל בושה זה מותרות. נשאיר אותה למחסום-ווטש ולחבר'ה בשמאל הרדיקלי. מי שרוצה – ואני רוצה - דמוקרטיה ופוליטיקה דמוקרטית חייב להביט הלאה. כחבר 'עבודה' אצביע עבור שלי יחימוביץ. ואם היא לא תתמודד על היו"רות, אשקול תמיכה בברוורמן. ואין לדעת. אולי אצביע עבור מישהו שאני לא מכיר, היושב כמוני ותוהה מה הלאה, אבל במקום לכתוב מאמרים הוא החליט לרוץ לכנסת.

 

אבל יש עוד מפלגות. מרצ למשל. הנה היא מתכוננת לבחירות הבאות. צריך לבחור יו"ר. אני מסתכל על מה שבאמת מטריד אותי - פקידי האוצר ומשרתיהם באקדמיה, בתקשורת, בממשלה ובכנסת – וחושב מי במפלגה הקטנה הזו, שגם אני חטאתי בהספד מוקדם ומיותר שלה, נמצא במקום הרי רחוק מפקידי האוצר ומשרתיהם באקדמיה, בתקשורת, בממשלה ובכנסת. ביילין? הוא בערך המציא אותם. גלאון? היא הגרסא הנשית של ביילין. ג'ומס? תשאלו את חיים רמון, שותפו למהפך שחיסל את ההסתדרות. מי נשאר? נשאר רן כהן. בהחלט לא כברירת מחדל, אלא כאיש שראוי לכותרת 'איש שמאל'.

 

ואם אני חבר מפד"ל? לא יודע, לא מכיר. אני רק מניח שיש במפד"ל כאלו שישמחו לשרת את פקידי האוצר ואת משרתיהם באקדמיה, בתקשורת, בממשלה ובכנסת, ויש כאלו שלהפך. מי שחבר מפד"ל, שיבדוק ויחליט.

ואם אני חבר ליכוד? או קדימה? היינו הך. המחסום הנוכחי בפני פוליטיזציה דמוקרטית או דמוקרטיזציה פוליטית, הם פקידי האוצר ומשרתיהם באקדמיה, בתקשורת, בממשלה ובכנסת. ובתנועה הקיבוצית.

 

למאמרים של אודי מנור

נכתב בתאריך
16/12/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו