עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

התכנסות שלב ב' - היגררות אחרי תרגילי ההשהיה של ותיקי אש"ף, תוביל אותנו אל תוך מלכודת הדו-לאומיות. אולמרט חייב הסבר מדוע נטש את תכנית ההתכנסות

התכנסות שלב ב' - היגררות אחרי תרגילי ההשהיה של ותיקי אש"ף, תוביל אותנו אל תוך מלכודת הדו-לאומיות. אולמרט חייב הסבר מדוע נטש את תכנית ההתכנסות  

מאת דני רשף

 

היינו ודאי מתייחסים בספקנות רבה לתהליך השלום עם הפלסטינים אם אבו מאזן היה אומר בנאומו באנאפוליס שהתהליך נועד להחזרת מדינת ישראל לידי בעלי הארץ, מבחינתו – העם הפלסטיני.  ובכן זה בדיוק מה שהוא אמר - "בעיית הפליטים הפלסטינים, על כל היבטיה המדיניים, האנושיים, הפרטיים והקיבוציים, צריכה להיות מיושבת בהתאם להחלטה 194, כפי שציינה יוזמת השלום הערבית" - סוף ציטוט. החלטה 194, מה-12.12.1948, להזכירנו, מדברת על החזרת כל הפליטים הפלסטינים לבתיהם ממש ותשלום פיצוי מלא על הנזק הכלכלי. אין באמירה זו שום איזון עם חזונו של ראש ממשלת ישראל ל"מדינה יהודית דמוקרטית," מפני שמדינה יהודית דמוקרטית לא פוגעת בחזון העם הפלסטיני למדינת לאום משלו. חזון אבו מאזן מלכתחילה שולל כל מדינת לאום יהודית. בהתחשב בהתבטאויותיו האחורונות - נאומו עקבי ומתיישב לחלוטין עם הצהרותיו הקודמות. 

 

לא רק נאומי החזון של אבו מאזן ואולמרט נעו במסלולים מקבילים ולא משיקים. שבוע בלבד אחרי ועידת אנאפוליס, ברור שכל צד לוקח את הוועידה למקום אחר. ההנהגה הפלסטינית מימי ערפאת דחקה החוצה כל נציגות אותנטית מהשטחים. זו אותה ההנהגה שאנשיה, ביחד ולחוד, הגדילו את הונם האישי לפחות פי עשרה מאז תהליך אוסלו, על חשבון מצוקת העם שאותו הבטיחו לשרת. בראייתם - תהליך השלום הוא חגיגה אין סופית של ועידות בין לאומיות שבהן כולם אמורים "לחזק את אבו מאזן" בתהליך השלום המיועד, שפירושו המעשי עוד ועוד כסף, עם מעשר נכבד לעסקיהם הפרטיים. מו"מ ישיר מול ירושלים שבו צריך לעסוק בסוגיות הליבה, הוא סרח עודף הכרחי. אכן, אתמול הדגיש אבו מאזן שהוא צופה לעוד ועידות בפריז ובמוסקבה. השאלה האם הם מעוניינים בתוצאה או רק בגרירה אינסופית של התהליך - נותרה פתוחה.

***

ב-29.11.2007, הצהיר ראש הממשלה, עם חזרתו מאנאפוליס, "אם פתרון שתי המדינות יתרסק..., מדינת ישראל גמורה" . קשה להבין מה הביא את אולמרט לתלות את עתיד ישראל בראשי אש"ף ובטוב ליבם. מבלי להתייחס לחוכמה שבמתן תמריץ אידיאולוגי לפלסטינים, לגרור עוד ועוד את תהליך השלום עד היות ישראל "גמורה", הרי אלו בדיוק הטיעונים ששכנעו את אריק שרון שלא לתלות עוד את עתידנו בגחמות הפלסטינים ואם צריך, לעצב את מדינת ישראל – גם בצורה חד צדדית - כמדינה יהודית דמוקרטית. עם התובנה הזו רץ אהוד אולמרט לבחירות 2006. 

 

אפשר להבין שלאחר ההתכנסות רבת המכאובים בקיץ 2005, מלחמת לבנון בקיץ 2006 ואובדן האמון הציבורי באולמרט, ממלאת ממשלתו את חלל הזמן הפוליטי ביוזמות טקטיות שמטיבות את יחסינו עם ארה"ב ועם כל העולם הערבי. רק לאחר בחירות נוספות, שבמרכזן סוגיית המדינה ה"יהודית דמוקרטית",  אפשר יהיה לחזור למהלכים חד צדדיים ולא להיגרר למדינה דו לאומית על ידי הנהגת אש"ף המזדקנת. לפיכך קשה להבין כיצד אין לראש הממשלה תוכנית ב' להתכנסות חד צדדית, והוא מעדיף להמשיך ולהיגרר עד אין סוף אחרי טקטיקות ההשהיה הפלסטיניות אל תוך מלכודת המדינה הדו לאומית, בסגנון דרום אפריקה.

 

על פי קונדוליסה רייס אין פלסטיני מתחת לגיל 40 התומך בשתי מדינות, שלא לדבר על פתרון לשני עמים. גם אלו מעל גיל 40, התומכים בפתרון כזה, בחברה הפלסטינית, הם מעטים ביותר ואין להם כל ייצוג בצוות ההנהגה הנוכחי שלהם. בציבור הישראלי מתרבים התומכים ברעיון המדינה האחת הדו לאומית. רבים עוד יותר שמפרשים את צמד המילים "יהודית דמוקרטית" פרשנות דתית ולא לאומית.

 

אהוד אולמרט חייב לנו הסבר למה נטש את רעיון ההתכנסות. מתי תבשיל בו ההכרה שהזמן דוחק, שמדינת ישראל אמנם צריכה לתת הזדמנות לשלום, אבל לעולם אסור לה להיות תלויה  בחסדי ההנהגה הפלסטינית. הוא חייב לנו הסבר מתי ואם הוא יחזור לתוכנית ב' – התכנסות למדינה יהודית דמוקרטית .  

  

למאמרים של דני רשף

מחבר
נכתב בתאריך
7/12/2007



הרשמה לניוזלטר שלנו